גם הנכים הבדואים מתחילים להתגלגל

(צילום: אמיל טבוסוב. עריכת וידאו: גדי וינסטוק. קריינות: גילי גוראל)

"למה בעצם אי אפשר לקיים פעילות משותפת לנכים יהודים ובדואים?" אני שואלת את אורנית דן בדרכנו לפרויקט בית הגלגלים הבדואי שאת ניהולו היא מלווה למעלה משנה. "לבית הגלגלים בנגב יש מאפיינים יהודיים", משיבה אורנית, "למה שצעיר בדואי יצטרך לשמור כשרות או שבת? למה שהם יחגגו את פורים ולא את החגים שלהם?" כשאנחנו פוגשות לבסוף את הילדים הם עטויים מסיכות ליצן ומסיימים לאכול מתוך משלוחי מנות שקיבלו. מבסוטים. בחדר שבו מתקיימת הפעילות, בקיבוץ כרמים ליד באר שבע, תלויים קישוטים ממסיבת פורים שנערכה בו. אנחנו מחליפות מבטים אירוניים.

אגודת בית הגלגלים חגגה השנה 20 שנות פעילות סיוע לילדים, מתבגרים ובוגרים הסובלים מנכויות פיזיות קשות. כ-300 מתנדבים, חלקם בוגרי העמותה בעצמם, מפעילים סופי שבוע, ימי כיף וקייטנות שמספקים לילדים סביבה תומכת ליהנות ולהתפתח ומהווים אתנחתא בטוחה להורים מהטיפול האינטנסיבי. השנה נפתח לראשונה סניף למגזר הבדואי - "בית אלאמל", שבו כל החניכים הם בדואים מדרום הארץ, וכל המדריכים דוברי ערבית, חלקם מצפון הארץ.

"כשהתחלנו לפעול בדרום שמנו לב שהצורך במגזר הבדואי גדול הרבה יותר מאשר במגזר היהודי, בגלל ריבוי נישואים בתוך המשפחה", מספרת דן, שמלווה את הפרוייקט יחד עם ד"ר אילון שני. לדבריה, למרות ריבוי הילדים הנכים היה קושי ניכר לאתרם בתחילה, הן בגלל שרבים מהם לא מוכרים למוסדות, והן בגלל הגישה המסתייגת של ההורים. "לסוף השבוע הראשון שעשינו הגיעו ההורים יחד עם הילדים כי הם חשבו שאף אחד לא יכול לטפל בילדים טוב כמוהם", הוסיפה, "היום יש עוד 20 ילדים שנרשמו. הדבר המרכזי שעוצר את זה עכשיו זה מימון". התמיכה בפרויקט באה מהג'וינט, באמצעות ארגון הבת "אשלים", המוסד לביטוח לאומי ואגף השיקום במשרד הרווחה.

"חלק מהילדים לא נמצאים בכלל במסגרות חינוכיות. מי שכן הולך לבית הספר בדרך כלל חוזר הביתה ולא יוצא עד למחרת. התנאים הפיזיים ביישובים מהם הם באים, חלקם יישובים לא מוכרים, לא מאפשרים את ההימצאות שלהם בחוץ", מסבירה דן. מנהל הסניף, יוסף אלעמור, מוסיף כי "הילדים שהולכים לבית הספר הם אלה שיש להם מזל שההורים קיבלו אותם יפה והכניסו אותם למסגרת. יש ילדים שנעלו עליהם את הדלת כי יש הורים שמתביישים שיש להם ילד כזה ולא רוצים לחשוף אותו. אני מכיר חברים קרובים מאוד שאחד לא ידע שלשני יש ילד נכה במשך שנים למרות שהיה מבקר בביתו באופן קבוע. לכן בהתחלה היה קשה לשווק את הפרויקט, אבל היום יש 15 ילדים בקבוצה ועוד רשימת המתנה. הם האוכלוסיה הכי מקופחת. הם צמאים למשהו שיחשוף אותם אל העולם".

אני פוגשת את שלושת המדריכים שהגיעו לסוף השבוע: רים אלסאנע, בת 19 מלקיה, סטודנטית בווינגייט, מספרת שרוב החברות שלה לא נלהבות כמוה להתנדב. "יש הורים שלא מוכנים שהבת שלהם תצא מהבית", מוסיף אדם אבו דעאבס, סטודנט בן 19 מרהט, "אבל זה לא קשור רק לבנות", מתקוממת רים, "למה אין כל כך בנים? זה עדיין לא...לא מקובל הדבר הזה, ההתנדבות, שואלים מה אתם עושים את זה בלי כסף, זה לא נעים לשמוע". המדריכות לא לנות במקום עם החניכים. הן עוזבות בערב וחוזרות בבוקר.

סארי אבו שהאב, בן 20 מרהט, צוחק במבוכה כשאני שואלת אותו על תגובות החברים: "בהתחלה צחקו.... אבל לא היה אכפת לי... "הם אומרים מה לך ולכאב הראש להתנדב בלי כסף. הם לא חושבים על הילדים. להוציא את הילד מהמסגרת של הבית. לתת לו להיות שמח. החיוך לא יורד לך מהפנים עד יום שלישי מיום שישי. לראות ילד כזה מחייך - אתה מרגיש שעשית משהו במגזר שלך". בנוסף למדריכים מהסביבה, בבית אלאמל מתנדבים גם מדריכים ערבים מהצפון שמגיעים במיוחד לנגב. הסניף אף הכשיר מדריכים לטיפול בילדים עם בעיות שונות, כגון צורך בקטטר, כדי לאפשר להם להינות מפעילות בסופי השבוע.

אני שואלת את רביע בן ה-12 וחצי מה הוא הכי אוהב בבית אלאמל: "כדורגל", הוא עונה, בשקט אך ללא היסוס, בעודו חובק את הכדור. "הוא מבסוט, אז מה יש לי להגיד?", אומר לי אביו כשאני שואלת אותו מה דעתו על המקום. אז למה היה קשה להורים לשלוח את הילדים בהתחלה? "זה היה דבר חדש ולא מוכר, גם המגזר הבדואי קצת קשה, לא משתכנעים בקלות ולא תמיד חושבים על הילד כמו שצריך, יש הורים שלא אכפת להם אם הוא יתקדם או לא, אם יישאר ככה, אומרים זה מה שיש. אבל צריך לעזור לו, ללמד אותו, מה יעזור אם יישאר בבית?, הנה לרביע כבר יש חברים פה, כשיגדל יהיה בקשר איתם, יהיה לו כיף. בבית הוא לא יכיר אף אחד חוץ מהאחים שלו. גם יש לו הצעות, הוא כבר אמר לי שכשהוא יהיה גדול הוא רוצה להיות מדריך בבית אלאמל..."