רמי מוסקוביץ על Simple Things של 7 ZERO
בראשית בראו אייר את "מון ספארי" וגרוב ארמדה את "ורטיגו", ומאז אני מחפש בחמדנות רבה עוד מהטעם של הגרוב המקסים, האלגנטי והמדויק. התמכרתי להשפעה הנעימה של המוזיקה הזאת, שספינת הדגל שלה הוא השיר "All I Need" של אייר.
מאז רכשתי עשרות דיסקים ובזבזתי אלפי שקלים על המלצות של מוכרים בחנויות דיסקים שערבו לי בפה מלא על איכותם של כמה מהדיסקים המובילים בתחום הדאון-ביט, צ'יל אאוט, טריפ הופ.... וכל זה בשימוש במילת הקוד "אחלה", כאינדיקציה לחומר איכותי, ושדיר בלאק אתה לא תאהב את זה, כי אז אתה לא בחבר'ה (למרות שהתברר שהאיום הזה הוא איום סרק. פעם אחת דרשתי להחליף את אחד הדיסקים של Kruder אשר זכה לתואר "אחלה", בטענה שהוא משעמם, ולאחר כמה חודשים התברר לי שבאותה חנות כבר התחילו להגדיר את אותו הדיסק כמשעמם. כך שהגדרת ה"אחלה" היא גמישה ממה שחשבתי).
מספיק שאציין פה הרכבים כמו Bang Bang ו-Lemon Jelly, אשר מנסים לגעת בביט הנכון, בגרוב שיגרום למאזין להרפות מהכל. התרווחתי על הכורסה, שתיתי כוס יין, אפילו לבשתי פיז'מה מסאטן... אבל לא, משהו היה חסר. החסד לא הגיע אפילו מאייר עצמם, שהחליטו פתאום שהם רוצים להיות כבדים כמו פינק פלויד, וגרוב ארמדה שנשארו נהדרים רק קצת אובר סופיסטיקייטד.
לכן, כשניגשתי לשמוע אתZERO 7 לא ציפיתי להרבה. ציפיתי לעוד הרכב ששם הרבה דיליי על התופים האלקטרוניים, משתמש ברודס ו-WAWA סטייל סבנטיז, כינורות שמימיים, ולקינוח זמרת שתיתן קצת נשמה סטייל בת' הירש. ואכן זה גם מה שקיבלתי, אבל ברם הפתעה! יש הרפייה! הדיסק החדש הזה מצליח לעשות את עבודת הקודש שהחלו בה האבות המייסדים.
בניסיון להבין מה עושה את ההבדל, נטשתי די מהר את הניתוחים ההפקתיים. שום סאונד יוצא דופן לעומת שאר החברים לז'אנר. ובכן, מה זה?
בשלב הזה נחתה על כתפי פיה קטנה ותמימה ולחשה "יש להם כישרון לכתוב קטעים יפים". מעט מטושטש ומאוכזב מחוסר התחכום של התשובה הזאת, התחלתי להרהר בדבר. כן, יש בזה משהו. עד כמה שפיות הן חסרות פאסון ונון שלאנט, היא צדקה. אפשר ללכת ללמוד הפקה, להביא אחלה נגנים, להיות מחושב ומדויק ומתוחכם, ועדיין צריך את הדבר הזה כישרון. צריך את היכולת לתרגם הרגשות, רעיונות לתווים, ליצור משהו חדש, יפה ועם נשמה. בלי זה, כמו שאומרים, חבל על הזמן. ולחבר'ה מ-7ZERO יש את זה.
לא משנה אם זה גרוב צרפתי, גרוב אנגלי או ליווי אורגנית של ילד בן 12 עם נזלת ברגע שכתבת יצירה יפה, אינסטרומנטלית או לירית, כל הניתוחים נחמדים, מעניינים, אבל לא מהותיים.
שם האלבום - Simple Things - מביא איתו את הבשורה הזאת. זהו אלבום מגובש היטב, לא מאלה שאתה מדלג על שירים כדי להגיע לזה שאתה אוהב. מה שנקרא עיסקת חבילה. מהפתיחה המבטיחה, I Have Seen, שיר סול שנוגע, דרך Givve it Away המלטף, שיר הנושא Simple Things היוצא דופן, שעושה פיוז'ן בין אסיד ג'אז לשירת מקהלה מסורתית, ועד ל-End Theme שמביא תזמורת סימפונית לנגן במקצב הרגאיי. ולאורך כל הדיסק שזורה גיטרה אקוסטית פשוטה ונכונה.
ההרגשה היא של שילוב נכון בין אלקטרוניקה לסול, בין תחושת הזיה לקלילות קרירה, בין פורנו למזמוז נעים. יש לציין במיוחד את סייה פורלר ששרה בצורה מכשפת בקטעים - This World ו-Distractions . בקיצור ילדים, מומלץ לרוץ לקנות, גם אם השם שלכם לא מתחיל בתואר DJ Master.
עדי לייבוביץ' על "פעם בחיים" של עמיר לב
עמיר לב עבר לגור בגליל. בשקט, בלי הרבה יחסי ציבור ובלי לקדם איזה דיסק שהוא רצה להוציא. שם הוא מצא את הזמן לבחון לעומק מצבים ולהסתכל על יחסים בעין קצת אחרת ממה שאנחנו רגילים. עמיר לב מצייר בשירים שלו תמונות ומספר סיפורים קטנים מהיומיום, והאזנה לשירים שלו זה קצת כמו ספר-קלטת, רק בלי הספר, כי התמונות והסיפור כל כך מוחשיים, שהם לא דורשים אפילו קליפ.
עמיר לב נוגע בעצבים החשופים של כולנו, אבל הנגיעה שלו מרגיעה את הכאב ומשכיחה את הצער. איכשהו הוא מזכיר לכולנו טראומות קטנות ונשכחות, אך באותו הזמן מלטף ומרגיע. הוא לוקח אותנו לצלילה אך לא שוכח להרים לנו את הראש מעל המים כדי לקחת אוויר מדי פעם. אמיר צורף, שהפיק מוזיקלית, הביא איתו את אותו מגע עדין ועוטף מהג'ינג'יות ונתן את המגע האחרון לאחד הדיסקים הכי שלמים שיצאו כאן בשנים האחרונות.
לא כל אחד יאהב את עמיר לב. מי שאין בו טיפת מצפון, התחשבות, הקשבה ולב (וזה לא משחק מילים) לא יהנה, כי לא יבין על מה לב מדבר, ובכלל "חאליק עם הדיכאון הזה".
זה לא דיכאון. עמיר לב אומר את שלו בשקט. ואם הוא רוצה לצעוק, אז הגיטרה המופלאה שלו עוזרת לו. זה משהו שבתרבות שלתוכה הדרדרנו הוא שונה, וכאן לא כל כל אוהבים את השונה. לא אוהבים את השקט האמיתי (ולא זה המזויף שמתנגן בכמה תחנות רדיו מלוקקות), ולכן אני לא מצפה מכם לרוץ ולקנות את "פעם בחיים" של לב. הרי רובכם ממהרים לשתות רד-בול עם וודקה ולרוץ לעמוד בתור כי די.ג'יי נורא מפורסם הגיע לשכונה.
אני יודע שלחלקכם נשאר עוד איזה ניצוץ קטן בפנים שדולק כמו נר שהולך להיגמר. תקשיבו לעמיר לב. תנו לו להצית את הטוב שבכם מחדש. תנו לניצוץ הקטן הזה צ'אנס. אולי תספיקו להציל את עצמכם.
אודי שרבני וחבורת מסטיק אבטיח על מופע היומולדת של נענע דיסק בסינרמה
האמת? מתיש קצת. כמה זה, שבע שעות? שש וחצי? לא כולל קפה. שווה? כן. בכל זאת, רע מוכיח תפס צ'רטר ודפק משקפיים של היי-טק. איפה נתחיל? אין לי איפה, הכל קופץ לי בעיינים. רעש. רק רעש. טוב. הכי טוב שיש. ההוא בברסלב, ההוא בא מניו יורק, אחד מתפרע על התופים (ראיתם פעם מישהו מחליף תופים באמצע?), ורביעי חולה נפש עם כובע גרב ירוק על הראש. לא מחכים בין שיר לשיר, אין פה כפיים. בום. עשינו פוגו של שלושה (מצטער, רונה קינן, אני אחד מהערסים שדחפו אותך).
ג'נגו הפך כבר את כל הכיסים, מאה שקל אחרונים ופנדר יגואר זה מה יש לו. לא צריך יותר. אני יכול להבטיח לכם שעד גיל מאה הוא יבעט. חזק בתוך הביצה השמאלית. תודה. שנייה, יש לי שאלה, איפה ביקיני? מאור כהן - רק מלראות אותו אני מאושר. כמו שאתם רואים אני אובייקטיבי היום. מה יש, מיברג לא כותב על הגרייטפול דד? טוב. תקראו לי עיתונאי חצר. הם מגלים לי מה המאמן אומר, ואני דופק ציון טוב.
רוצים משהו רע? טוב נו. ניצן, יא מעפן, למה לא החתמת את קספר? נמשיך. כשערן צור צועק מתי ההופעות הבאות של כרמלה זה לא בא משחצנות. הוא גאה. הבנאדם גאה. זה הילד שלו. ילד טוב, ילד מעולה. יופי ילד. אין פאות ארוכות ועמידה בריט-פופית מאולצת, יש אורי פרוסט עם הצליל הייחודי על הגיטרה. תגיד, אורי, אתה לא ההוא מרדיוהד? ההוא שיש לו חברה בישראל?
רוחות של תקווה - "זה לא שהזבובים התפרקו, זה העולם שהתאחד". דן תורן. הא, פיטר, אתה לא המתופף של הקרנבריז? דומה דווקא. אהוד בנאי כהרגלו מהלך כגורו של דורות שלמים, פינגווינים ליקווידים, רוקסנים, טיבטים. עם כינור. איך לא חשבו על זה קודם.
בין אם אתם רוצים או לא, אקורד הסיום של ההופעה יצר משהו שלא במתכוון. עשר שנים (אני מעגל ברשותכם) ל"סימנים של חולשה". יש ברי עם צ'קלקה, ויש ברי של "סימנים של חולשה". ככה יצא. אחד הדיסקים הטובים בכל הזמנים בעצם קיבל בערב הזה מין הכרה במזרק אל התת מודע. כולם יודעים. כולם ידעו את זה כשהוא יצא. אבל עכשיו צעקו לך את זה באוזן. מקבל כבוד. אפקט של תקליט מיתולוגי. נודניק כזה של לפני ואחרי של מבינים. ואכן יש הבדל בין הברי סחרופיות של אותו ערב. אחד מומלך, שני עם גיטרה אחת כמו בימי הלוגוס; אחד מגובה בשמחת נעורים סלאש אינפנטיליות (לא מוזיקלית) נוסח צ'קלקה, שני במאנצ'יז של רעש לבן. אחד יוריתמיקס, ושני... טוב הבנתם כבר.
ואגב, יבגני, באמת שלא רציתי להרגיז אותך, וגם לא לאפר על הכורסה. רק לעשן ככה בכיף שמה למעלה. באמת. מה, גם לשתות אסור שם? טוב, היה גדול גם ככה.
* ביקורות גולשים נוספות עם עדיפות לעניינים שנוגעים לסדר היום השוטף יתקבלו בשמחה בכתובת: entertainment@teletel.co.il