העיט הזהוב (Aquila chrysaetos) הוא עוף דורס גדול מאוד, ארך כנפיים וזנב. מוטת כנפיו מגיעה עד ל - 250 ס"מ, והוא העיט הגדול ביותר שדוגר בישראל כיום. בעבר דגר בישראל העיט השחור הגדול ממנו, אך הוא נכחד בישראל. העיט הזהוב הוא הנציג הטיפוסי, המוכר והבולט ביותר של קבוצת העיטים בעולם. זהו עוף מהיר ועוצמתי, המותאם לדריסת טרף גדול כדוגמת צבי או גדי יעלים. צבעו הכללי חום כהה, ורק העורף וסוככות העל-כנף צבעם זהוב-אדמדם, והוא שהקנה לו את שמו בכל השפות.
למרות יכולותיו המרשימות, העיט הזהוב ניזון בעיקר מיונקים בינוניים וקטנים דוגמת ארנבת, שפן סלע ושועל ומעופות דוגמת יונים וחוגלות שאותם הוא צד באוויר או על הקרקע. כמו כן הוא מפצח צבים שאותם הוא מטיל מגובה רב לעבר משטח סלע.
זוגות העיטים הזהובים שומרים אמונים לאורך שנים, ובונים קן ענק בקוטר של שני מטר על מצוק סלע או על עץ. מספר הזוגות המקננים בישראל נמצא בירידה מתמדת וכיום מקננים כשבעה זוגות לכל היותר, וחלקם הניכר מעבר לקו הירוק שם הם חשופים לסכנות רבות, מה שמעמיד בסכנה את המשך קיומו של עיט מרהיב זה בארץ.
מזון ושיטות ציד
העיט הזהוב דורס מזון מגוון, בהתאם למקום החיות, אך בדרך-כלל מהווים יונקים בינוניים (דוגמת ארנבות, שפני סלע, שועלים, עופרי צבאים וכו') את עיקר התפריט. ניזון גם מעופות כמו יונים וחוגלות ובזוחלים דוגמת צבים. בנגב הדרומי מהווים חרדוני צב את עיקר תפריטו. זוג העיטים שקינן בנחל גילה (הדגירה היחידה על עץ שנצפתה עד כה בארץ) האכיל את גוזליו בעיקר בעופות (תרנגולות, חוגלות ויונים) ובצבים. עיקר הצייד הוא של טרף על הקרקע אך לעיתים הוא גם "קוטף" עופות אגב מעוף. הצייד מבוצע בצלילה מעמדת תצפית בולטת כמו צמרת עץ או מצוק סלע, או מעמדת ריחוף כשהעיט מרחף במקום אחד אל מול הרוח. כשהעיט מזהה צב, הוא צולל אליו, אוסף אותו ברגליים ונושא אותו לגובה של כ- 50 מטר ויותר, אז הוא שומט אותו אל משטח סלע, ומתלווה אליו בצלילה תלולה. העיט חוזר על הפעולה מספר פעמים עד ששריון הצב מתרסק.
בעולם ובישראל
לעיט הזהוב תפוצתו הולארקטית המשתרעת על פני מרבית אירופה ואסיה, וגם בצפון אמריקה, שם הוא הנציג היחיד של הסוג עיט. תפוצתו באירופה ובמזרח התיכון מקוטעת מאוד כיום, עקב הפגעות אוכלוסיותיו מחומרי הדברה ומציד. באירופה סבל מרדיפות קשות על ידי רועים ושומרי אחוזות ציד. בארץ, העיט הזהוב יציב נדיר ביותר הנמצא בסכנת הכחדה. הזוגות הבודדים נמצאים בחבל המדברי ובספר המדבר מרכז הנגב ומזרחו, מדבר יהודה ומזרח השומרון.
הקן הגדול של העיטים הזהובים נבנה בדרך כלל על מדף סלע במצוק, אך לעיתים גם על עצים ועמודי חשמל. הקשר בין בני הזוג ממושך. החיזור נמשך כל השנה, אך תצוגות הראווה מתרבות לקראת עונת הקינון, שנמשכת מדצמבר עד מאי. בני הזוג בונים בנחלתם מספר קינים חלופיים, לעיתים עד עשרה קינים ויותר. בתטולה 1-4 ביצים (לרוב שתיים), המוטלות בחודשים דצמבר ינואר. הדגירה נמשכת 43-45 יום ומבוצעת בעיקר על ידי הנקבה. הזכר מחליף את הנקבה לפרקי זמן קצרים, והיא יוצאת לאכול ולתרגל את שרירי התעופה, לעיתים בביצוע של להטוטים אירובטיים.
הגוזלים בוקעים בהפרש של יום-יומיים זה מזה, פקוחי עיניים ועוטי פלומה לבנה. הם פורחים מהקן בהיותם בני חודשיים לערך, אך הם נעים עם הוריהם עוד כשלושה עד ארבעה חודשים. למרות תופעת ה"קיניזם" (טריפת גוזלים על ידי אחיהם), מפריחים העיטים הזהובים לעיתים שניים ואף שלושה גוזלים. הצעירים והמתבגרים משוטטים על פני שטחים גדולים ונצפים גם מחוץ לאזור הקינון, בעמקים הצפוניים, בשפלת יהודה ובנגב הצפוני.
מאמצים לשימור האוכלוסיה
במסגרת פרויקט "פורשים כנף" המשותף לחברת החשמל, לחברה להגנת הטבע ולרשות הטבע והגנים, הוקם גרעין רבייה בחי-בר כרמל, שמטרתו אישוש אוכלוסיית העיטים הזהובים בישראל. גרעין הרבייה מורכב מעיטים שנאספו פגועים או שהוחרמו על ידי פקחי רשות הטבע והגנים לאחר שנבזזו מהקן בידי בני מיעוטים. העיטים הזהובים טרם התרבו בשבי. כמו כן, במסגרת הפרויקט אורגנה שמירה על קן של עיטים זהובים בנחל ערוגות.
גורמי האיום על העיטים כוללים התחשמלות, חמיסת קינים, הפרעות לקינון על ידי מטיילים וגולשי צוקים, ופגיעה מירי. כמו כן, יתכן שהעיטים מושפעים מירידה מתמשכת בכמות המזון הזמין להם. גם הירידה מתמדת בכמות המשקעים בנגב משפיעה על מזונם של העיטים, אך השערה זאת לא הוכחה מדעית.
העיט הזהוב הוא אחד מהעופות המרשימים ביותר בישראל, ובעל תפקיד חשוב במערכות אקולוגיות כטורף על. השמירה עליו חשובה ביותר, במיוחד משום שרוב הסכנות להמשך הישרדותו בארץ ניתנים לטיפול על ידי פעולות נחושות שם גופי שמירת הטבע.
* הכותב הוא מנהל פארק הצפרות של החברה להגנת הטבע במעגן מיכאל
