היום לפני: תיאוריית הדומינו מתגלגלת

ייצור פצצת הנייטרון השנויה במחלוקת, אותה פיתחו האמריקאים, נעצר ב-7 באפריל 1978. פצצת נייטרון היא פצצה גרעינית אשר בעת התפוצצותה גורמת לריכוז קרני נייטרונים ופיזורן בסביבה הקרובה. הפצצה היא בעלת כוח הדף קטן בהרבה מזה של פצצת אטום, ואינה גורמת לגל חום או לנשורת רדיואקטיבית. הנזק העיקרי של הפצצה הוא קרינה שהיא קטלנית לבני אדם, חיות וצמחים, אך אינה גורמת נזק לחפצים דוממים, כדוגמת בניינים.

ממשל הנשיא ג'ימי קרטר רצה להתקין את ראשי הגרעין על גבי טילים ומרגמות, אותן תכנן להציב באירופה. ראשי הצבא האמריקאי סברו כי נשק זה יהיה אידיאלי לשימוש נגד הצבא הסובייטי. עם זאת, פעילי שמאל באירופה ובארצות הברית כינו את הפצצה "קפיטליסטית" וגינו את הממשל על כך שפיתוחה יגביר את הסיכוי למלחמה גרעינית. הפגנות נרחבות נגד פצצת ה-אן התעוררו ברחבי אירופה. נורבגיה, בלגיה והולנד סירבו להציבה בשטחן.

ההחלטה להפסיק את ייצור הפצצה התקבלה בסופו של דבר על ידי הנשיא קרטר, שבמקביל השאיר את האפשרות פתוחה להמשך התהליך בזמן מאוחר יותר. זאת כדי שיוכל להשתמש בעובדה שיש בידי ארה"ב פצצה מסוג זה כקלף מיקוח במשא ומתן עם הרוסים לגבי צמצום מלאי הנשק.

את פצצת הנייטרון המציא המדען האמריקאי סם כהן ב-1958. בשנות ה-60, החליט הנשיא קנדי נגד ייצור נשק זה מסיבות פוליטיות. יורשו של ג'ימי קרטר, רונלד רייגן, שינה את המדיניות ונתן את ההוראה להתחיל בייצור פצצת הנייטרון ב-1981.

מספר קטן של פצצות נייטרון אכן נוצרו וארה"ב מעולם לא עשתה בהן שימוש בשל המחלוקת שעוררו. צרפת, שביצעה ניסויים בראשי נפץ נייטרוניים בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 זנחה את התוכנית בגין לחץ מקומי ובינלאומי. ב-1999 הכריזה סין כי יש בידה את הטכנולוגיה לייצר פצצת נייטרון.

ארגון הבריאות העולמי (WHO ) הוא אחת מהסוכנויות המקוריות של האו"ם. הוא נוסד באופן רשמי ביום הבריאות העולמי הראשון שצוין ב-7 באפריל 1948 באישור 26 המדינות החברות באו"ם.

מטרת הארגון היא לקדם שיתוף פעולה בינלאומי בנושא שיפור תנאי הבריאות ברחבי העולם. ארגון הבריאות העולמי מטפל בנושאים כגון פיקוח על מגפות, אמצעי בידוד ותקנים לתרופות. בנוסף, הוא קיבל סמכות נרחבת לקדם השגת "הרמה הגבוהה ביותר של בריאות" בעבור כל האנשים. הגדרת בריאות לפי הארגון: "מצב פיזי, נפשי וחברתי טוב, לא רק היעדר מחלות".

מטה הארגון ממוקם בז'נבה. פעילותיו ממומנות מתרומות הממשלות החברות בו. מאז 1951, הארגון מקבל סיוע כספי גם מהאו"ם. ב-2000 פרסם הארגון את דירוג המדינות לפי מערכת הבריאות שלהן. עשרת המקומות הראשונים היו: צרפת, איטליה, סן מרינו, אנדורה, מלטה, סינגפור, ספרד, עומאן, אוסטריה ויפן. ישראל דורגה לפני תשע שנים במקום ה-28. בעשרת המקומות האחרונים, ברשימה שכללה 190 מדינות, דורגו: אתיופיה, אנגולה, זמביה, לסותו, מוזמביק, מלאווי, ליבריה, ניגריה, קונגו, הרפובליקה המרכז-אפריקאית ומיאנמר.

מלחמת קוריאה הוכיחה לממשלה האמריקאית כי האיום הקומוניסטי אינו מוגבל רק לאירופה. שני אזורים הפכו לחשופים במיוחד לקומוניזם: אזור הודו-סין ואמריקה הלטינית. אזור הודו-סין היה בשליטת יפן במהלך מלחמת העולם השנייה. קבוצות המתנגדות לשלטון היפני כללו תומכים רבים במפלגה הקומוניסטית. עם תום מלחמת העולם השניה, התגבר החשש במערב כי הקומוניזם יתפשט בכל דרום מזרח אסיה.

חשש דומה עלה לגבי אמריקה הלטינית, לאחר שב-1959 לוחמי גרילה בראשות פידל קסטרו הדיחו את בטיסטה, הרודן הימני של קובה.

על מנת להצדיק את תמיכתם בדרום וייטנאם, נשיא ארה"ב דוויט אייזנהאואר וסגנו ריצ'רד ניקסון השתמשו ב"תיאוריית הדומינו". אייזנהאואר טבע את המונח וטען כי בדומה למשחק דומינו, אם דרום וייטנאם תיפול בידי הקומוניסטים, מדינות אחרות באזור, כגון לאוס, קמבודיה, תאילנד, בורמה דאז, מלזיה ואינדונזיה, ייפלו אחריה.

ב-7 באפריל 1954, נשא הנשיא אייזנהאואר את נאומו ההיסטורי על תיאוריית הדומינו במטרה לגייס את תמיכת הציבור והקונגרס בשליחת סיוע אמריקאי לצרפתים, שרצו להשיב את שליטתם באזור הודו-סין. חלק גדול של הנאום היה הסבר של חשיבות וייטנאם לארה"ב: חשיבות כלכלית הודות לייצור גומי וגופרית, חשיבות פוליטית בגין האפשרות שהמדינה תיפול לידי רודנות העוינת את העולם החופשי וסיבה שלישית: "תיאוריית הדומינו".

אייזנהאואר הסביר: "יש לך שורה של קוביות דומינו, אם תפילו את הקוביה הראשונה, האחרונה תיפול בעקבותיה במהירות". אייזנהאואר אף כלל את יפן ברשימת המדינות שעלולות להיות בסכנה מפני השתלטות הקומוניזם.

לנאומו של אייזנהאואר לא היתה השפעה רבה. חודש לאחר מכן, נפלה צפון וייטנאם לידי הו צ'י מין. בטווח הארוך, מטבע הלשון שטבע אייזנהאואר הניח את היסוד למעורבות האמריקאית בוייטנאם. הנשיאים ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון השתמשו בתיאוריה כדי להצדיק את קריאותיהם להגדלת הסיוע הצבאי והכלכלי לדרום וייטנאם הלא קומוניסטית ובסופו של דבר, לפלישתה של ארה"ב למדינה ב-1965.

וויליאם וודסוורת' (1770 - 1850 ) - בין מבטאיה העיקריים של הרומנטיקה האנגלית בפרוזה, בדרמה ובעיקר בשירה.

וויל קית' קלוגס (1860 - 1951 ) - מייסד חברת הדגנים האמריקאית "קלוגס".

בילי הולידיי (1915 - 1959 ) - זמרת ג'אז אמריקאית, מן החשובות במאה ה-20.

ראבי שנקר (1920 - ) - נגן ומלחין הודי, אביה של הזמרת האמריקאית נורה ג'ונס.

פרנסיס פורד קופולה (1939 - ) - במאי קולנוע ומפיק סרטים זוכה אוסקר, מן הגדולים במאה ה-20.

גרהרד שריידר (1944 - ) - קנצלר גרמניה לשעבר.

ג'קי צ'אן (1954 - ) - שחקן, במאי, מפיק ולוחם אמנויות לחימה מהונג קונג.

ראסל קרואו (1964 - ) - שחקן אוסטרלי.

אל גרקו (1541 - 1614 ) - צייר, פסל ואדריכל יווני.

הנרי פורד (1863 - 1947) - תעשיין רכב אמריקני ומייסד חברת פורד.

טומויוקי טנקה (1910 - 1997 ) - במאי סרטים יפני ("גודזילה").