מכירת חמץ לגוי - ישראבלוף או היתר ראוי?

פעם שח לי ידיד דתל"ש (דתי לשעבר): "אני מעשן בשבת ללא ייסורי מצפון, מכרתי את הריאות שלי לגוי!". ידיד זה, המשמש כשופט, בחר להאיר באור מגוחך את אותן הלכות המכונות "הערמות" (מכירת חמץ, מכירת קרקעות בשנת השמיטה, היתר עסקה ודומיהם) ובאמצעותן ללגלג על ההלכה היהודית בכללותה - אם אתם מאמינים שבורא עולם ציווה עליכם לשרוף את החמץ אז בבקשה לשרוף. כאנשים מאמינים, כיצד ייתכן שאתם פועלים בשיטת "הישראבלוף" כלפי בורא עולם.

השאלה מכוונת לא רק כלפי מכירת חמץ, אלא כנגד השיטה ונגזרותיה: מכירת הקרקע לגוי בשמיטה, "היתר עסקה" שנועד לעקוף את איסור ההלוואה בריבית, ועוד. מדוע מתעקשים לחזור על ריטואל זה שנה בשנה?

בנוסף על האיסור בתורה לאכול חמץ יש גם איסור להחזיק חמץ בבית, בחצר, או בכל מקום אחר שברשות האדם. המצווה להיפטר מכל החמץ לפני חג הפסח הציבה בעיה קשה בפני הסוחרים ובעלי המפעלים, שהרי אורך חיי המדף של מוצרי החמץ בתעשייה המודרנית מאפשר להחזיק מלאי גדול, שלא ניתן להיפטר ממנו לפני הפסח, ללא הפסד משמעותי.

אם בעבר מדובר היה על כיכרות לחם ופיתות שהחזיקו מספר ימים בלבד, הרי שעתה ניתן לייצר ולאכסן כמויות ענק למשך זמן רב ובלתי אפשרי להיפטר מהם במחי יד. זאת ועוד, סנקציה קדומה הוטלה על מוצרי החמץ שהיו בבעלות יהודית בפסח: מוצרים אלו קיבלו את הכינוי "חמץ שעבר עליו הפסח" ובין היתר נאסר על הקונים לרכוש סחורה זו אף לאחר הפסח, אפילו אם הסחורה כשרה לכל ימות השנה.

כאשר מדובר היה בחמץ שהתכלה בזמן קצר נמנעו שומרי המצוות מלהכנס לחנויות שהחזיקו חמץ - לתקופה מוגבלת – עד חיסול המלאי האסור. כך שהבעיה כיום היא מה יעשה מפעל המייצר מוצרי מאפה שבמחסניו מלאי חמץ בסדר גודל עצום, ומה יעשו קונים שומרי מצוות?

הרעיון העומד בבסיס המכירה הוא הליך משפטי המוכר ומיושם בצורות שונות בכל שיטת משפט. התחמקות מתחולת דין אחד על ידי העברת הזכות או הרכוש לאדם אחר שמחזיק בפטור מסיבות שונות. אנשים רושמים דירות על שם ההורים, הילדים, או בני הזוג כדי להפטר מתשלום מסים או להיפטר מחובות המוטלים עליהם. משפחות עוברות ממקום מגוריהם לאזורים אחרים בהם ניתן לזכות בתמריצים שונים, וכדומה. אין בכך פסול כל עוד המתנה או המכירה נעשו כדין, ולא למראית עין בלבד או להברחת נכסים לא חוקית.

באותה שיטה בדיוק פועלת מכירת החמץ. ליהודי אסור להחזיק בחמץ בפסח, לגוי מותר, ועל כן מוכר היהודי את חמצו לגוי כך שאינו מתחייב בהחזקת חמץ. לאחר החג רשאי היהודי לקנות את החמץ בעסקת מכר חוזר. ההגבלה היא כאמור שלא תהיה מכירה או רישום למראית עין בלבד, שיטה שקיימת ומיושמת אף היא בכל מערכת משפט.

כך לדוגמה ניסה אדם ליהנות מן ההקלות במס להן זכה אחיו הנכה ולצורך כך רשם את העסק שבבעלותו על שם אחיו. בית המשפט דחה ניסיון זה לאחר שהוכח שהרישום היה פיקטיבי לחלוטין ולנכה לא היה קשר ממשי לעסק. מאותה סיבה מסרב בית המשפט להכיר ברישום נכסי הבעל על שם קרוביו כדי להקטין את חבותו באיזון המשאבים בגירושין או בהברחות נכסים על יד חברות המגיעות לחדלות פירעון.

שינוי כתובת במשרד הפנים כדי ליהנות מן התמריצים שבאזורי עדיפות לאומית הנה פעולה כשרה לחלוטין כל עוד האדם אכן עבר להתגורר באותם אזורים. רישום כוזב אינו מקובל על מערכת המשפט. אם רשמתי את דירתי על שם סבתי הישישה משיקולי כדאיות שונים, רשאית היא להשיב לי את הדירה בצוואתה ורשאית היא באותה מידה להעבירה לידידתה הטובה. בכל מקרה לא אוכל לטעון דבר כנגד מעשיה.

כך קורה גם במכירת החמץ, המכירה צריכה להיות שלמה ומוחלטת, ואם ירצה הגוי ליטול את החמץ לידיו - הרשות בידו. וכך היה באחד הקיבוצים הדתיים שהרב החליט למכור את החמץ של הקיבוץ לגוי באופן עצמאי. במהלך החג הגיע הגוי עם משאית והעמיס את מלאי החמץ שהיה במחסני הקיבוץ, הרב וחברי הקיבוץ עמדו מנגד ולא פצו פה.

בשולי הדברים אעיר שבשנים האחרונות נוטה בית המשפט הישראלי להמעיט בחשיבות של הרישום הפורמלי ולבדוק את המניעים. על כך הוא זוכה לביקורות רבות מצד משפטנים כמו גם לתשואות רמות.

דעתם של חכמי המשפט העברי לא היתה נוחה מן הפתרון הפורמלי שבהערמה על החוק, והם הוסיפו תנאי סף לאישור כל פעולת הערמה - שהיא תופעל רק למטרות ראויות. בין המקרים שאושרו במקורות הקדומים, המשנה והתלמוד, ניתן למצוא הערמות לצורך קיום בכבוד לנשים בשנות רעב, עידוד הלוואות לנזקקים ועוד. תנאי זה צמצם במידה ניכרת את האפשרות לעקוף את החוק, בהשוואה למשפט המוסלמי שלא הציב הגבלה מסוג זה. ואכן, במשפט המוסלמי התפתח ז'אנר ספרותי נרחב של ספרי עצות כיצד לעקוף דינים שונים, המכונה ספרות הח?י?ל.

השימוש הנרחב בהיתר מכירת החמץ לגוי התפתח עם המהפכה התעשייתית מפני שיהודים בעלי מפעלים וחנויות נשארו עם כמויות של חמץ שלא היה ביכולתם להפטר ממנו בדרכים הרגילות, וכדי למנוע השחתת מזון בקנה מידה גדול ונזק כלכלי רב.

משקי הבית אינם חוסים תחת ההגדרה של "מכירה למטרה ראויה" ומוטל עליהם להפטר מכל החמץ ערב הפסח. עם זאת, הם מצטרפים למכירה מתוך חשש שמא נשאר חמץ ששכחו להיפטר ממנו, או במקרה שנשאר חמץ ששריפתו תגרום השחתה ממשית או נזק כלכלי משמעותי. יש רבים שלא סומכים כלל על ההיתר וקונים לאחר הפסח רק מוצרי חמץ חדשים, ומכאן הכיתוב "נאפה לאחר הפסח" שמופיע על כמה מוצרים. אחרים נוהגים לקנות מוצרים אלה לאחר הפסח מטעמי טריות גרידא.

הכותב הוא רב וד"ר לתלמוד. מרצה למשפט עברי יישומי בקריה האקדמית אונו.