שיחת סיכום

כבר שנים שרוברט סמית אומר שהוא הולך לפרק את הקיור. פעם ראיתי בהצהרה הזאת איום ופחדתי ממנה פחד מוות. היות והזמניות של החיים, הזמן החולף, געגועים והדרדרות מערכות יחסים היו מאז ומעולם בין הנושאים שהקיור התעסקו בהם בשיריהם, הפירוק האפשרי לווה בחשיבות סמלית מעבר לעובדה הפשוטה שלהקות נוטות בסופו של דבר להתפרק.

הקיור – חשוב להבהיר – היו ונשארו הלהקה האהובה עלי בעולם ובכל מה שקשור אליהם אני נגררת לאמוציונליות בלתי נשלטת, ועל כך אני מתנצלת, אבל בתור להקה שהג'וב אותו הם (כמעט) תמיד ביצעו בצורה מושלמת היה לעשות רומנטיזציה מרגשת לחרדות הקיומיות שלנו, אני לא מבינה איך אפשר להתייחס אליהם אחרת.

כאמור, איומי הפירוק של הקיור הטילו עלי אימה נוראית כמה וכמה שנים. אחרי התקליט האחרון שלהם, “Bloodflowers” - שהכיל את הסאונד והאווירה המדויקים שהגדירו את הקיור ברגעים הכי קיוריים שלהם, וסגר מבחינת הלהקה את הטרילוגיה שנפתחה ב”Pornography” והמשיכה ב“Disintegration” – הפסקתי לפחד. “Bloodflowers” היה תקליט מדהים ומפתיע בהיותו כל כך קרוב לקיור של שנות השמונים, אבל אחרי כמה האזנות הבנתי שאני לא זקוקה לו, ומכך הסקתי שחיי גם לא תלויים בהמשך קיומם של הקיור. נהפוך הוא, הרעיון שהקיור יתפרקו ושרוברט סמית ייצא לקריירת סולו כמו שהבטיח (כרגע מדובר על כך שהוא יתחיל את ההקלטות לתקליט הסולו שלו בתחילת השנה הבאה) דווקא נשמע מאוד קוסם. באותו רגע הרגשתי כמו שמרגישים כשמפסיקים לפחד מהמחשבה של להיפרד מהחבר ומתחילים להתרגש מהחופש החדש שמחכה שם בחוץ. נראה לי שככה גם רוברט הרגיש.

הרגע הזה בו מפסיקים לפחד מהפרידה ומתחילים להתרגש מהעתיד דורש שני דברים: א. שיחת סיכום. ב. מסיבה. את שני הדברים האלה מספק האוסף החדש של הקיור, ה"גרייטסט היטס" (הליקון), שמכיל גם שני שירים חדשים (שבניגוד לתקליט הקודם, שומעים שהם נכתבו מתוך עמדה משוחררת של מי שאין לו צורך יותר להוכיח דבר), ובגירסת ה"לימיטד אדישן" מכיל גם דיסק בונוס של גירסאות אקוסטיות חדשות ל-18 השירים שבאוסף.

לא שאין מה להתלונן על האוסף (על כך שהוא נותן ייצוג לצד הקליל יותר של הקיור ומתעלם מהתקופות האפלוליות יותר שלהם, מימי “Pornography” ו”Faith” למשל, על כך שיש יותר מדי שירים מהעשור האחרון שבאים על חשבון שירים ישנים שחסרים, ועל כך שהם נכנעו ללחצים להשמיט את “Killing An Arab” בגלל הסיבות התקופתיות הידועות), אבל כמו שכבר אמרנו, זה הזמן למסיבה ולא למרירות. הרי גמרנו את זה יפה, וסמית איגד יחדיו 18 שלאגרים של להקתו - הלהקה שהיתה הרבה-הרבה יותר מזה, אבל היתה בין היתר גם להקה של סינגלים פופיים נפלאים שגם הרדיו אוהב וכל עם ישראל נהנה לזמזם.

אי לכך מכיל האוסף את “Boys Don`t cry” ו“Lovecats” ו“Close To me” ו“Lovesong” המובנים מאליהם, ואת “Just Like Heaven”, שהוא אולי השיר המרגש ביותר שהקיור כתבו, ולבסוף גם שני שירים חדשים לחלוטין: “Cut Here” המקסים ו”Just Say Yes”, שהוא דואט מפתיע, קופצני ומאוד משמח של סמית עם סאפרון, הזמרת של רפבליקה. שני השירים החדשים והגירסאות האקוסטיות משדרים אופטימיות אינסופית כי הם מוכיחים שגם אם הקיור מתפרקים (ובמקרה שלהם אף פעם אי אפשר להיות בטוחים שהם לא יתחרטו ברגע האחרון) זה לא בגלל שסמית גמר את הסוס, ממש לא. הוא עדיין יודע לכתוב שירים נפלאים והוא עדיין יודע ליילל בצורה הכי מקפיצה, מרגשת וקורעת לב בעולם, כאילו הוא החתול הפרטי שלכם שבטעות דרכתם לו על הזנב.