כשזאב רווח עשה סטנד אפ בקהיר

לפני כמה שבועות נכנס סטודנט מצרי ללימודי ספרות עברית אל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר ושאל את מנהל המרכז, פרופ' גבי רוזנבאום, אם יש ברשותם את סדרת ספרי 'דנידין'. "לא", ענה לו פרופ' רוזנבאום, אך בו במקום התקשר לאוניברסיטה העברית בירושלים והזמין עבורו את כל סדרת הספרים על הילד הרואה ואינו נראה. תוך שבועות ספורים הגיעו כל הספרים והסטודנט המצרי החרוץ ניגש לכתוב עבודה - לא מחמיאה, מן הסתם - על מעלליו של דנידין ומלחמותיו בערבים.

פרופ' רוזנבאום, המנהל את המרכז, ורעייתו מיכל, האחראית במרכז על הזמנות ספרים ומאמרים מישראל, כבר מורגלים לבקשות מסוג זה. מדי יום ביומו פונים אליהם סטודנטים מצרים שלומדים עברית בבקשה שיזמינו עבורם מאמרים אקדמיים וספרים ישראלים. במונחים אקדמיים, לימודי העברית במצרים הם הצלחה אדירה. במצרים ישנם כמעט 6,000 סטודנטים הלומדים עברית במספר אוניברסיטאות שונות והמרכז האקדמי הישראלי בקהיר, שבו נמצאת הספרייה העברית הגדולה והטובה בכל רחבי מצרים, מספק עבורם את צרכיהם הלימודיים.

המרכז האקדמי הישראלי בקהיר הוקם לפני 27 שנים במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים על מנת לקדם את קשרי התרבות והאקדמיה בין שתי המדינות. מצרים, שהתחייבה בהסכם השלום להקים מרכז דומה בישראל, לא עשתה זאת עדיין. מנהלו הראשון של המרכז היה המזרחן פרופ' שמעון שמיר, שכעבור מספר שנים מונה לשגריר ישראל במצרים.

כיום מנהל אותו פרופ' רוזנבאום, שהוא מנהלו העשירי. מנהל המרכז הוא תמיד פרופסור מאוניברסיטה ישראלית, שתחום התעסקותו הוא לאו דווקא המזרח התיכון או ערבית. פרופ' רוזנבאום, כך נדמה, הוא המינוי המושלם. תחום התעסקותו הוא מצרים המודרנית, וכן תרבות ודרמה מצרית. לא פלא שהחיוך נסוך על פניו דרך קבע כשהוא צופה בנילוס מהחלון.

הסיבות שבגללן לומדים סטודנטים מצרים רבים עברית הן רבות ומגוונות. לעיתים הם נקלעו אל לימודי השפה במקרה. שיעור העברית הסתדר להם במערכת, או שחברים המליצו להם, או שהם פשוט התחילו ללמוד והלך להם טוב. אולם בדומה לישראל, ידיעת השפה עשויה לסייע לרבים מהם להצטרף לשירות צבאי בחיל המודיעין בצבא. בנוסף יש דרישה מצד כלי התקשורת ומכוני תרגום ליודעי השפה. רבים מהמצרים שמדברים עברית מנצלים זאת גם כדי להדריך טיולים.

אשרף חוסני, לדוגמא, שימש כמדריכנו במשך יום אחד. העברית שבפיו רהוטה להפליא. לא רק זאת, הוא אף לימד אותנו מספר מילים בעברית שבכלל לא ידענו על קיומן. הוא סיפר לנו שבצעירותו הוא חיפש ברדיו תחנה כדי לשמוע את הופעתה של הזמרת אום כולת'ום אך הגיע בטעות לתחנת "קול קהיר". הוא התאהב בשפה והחליט ללמוד אותה.

לא כל 6,000 הסטודנטים המצריים הלומדים עברית ממשיכים לתואר שני או ללימודי דוקטורט בנושא. אלו שכן, "אין להם ברירה אלא להגיע למרכז האקדמי", אומר פרופ' רוזנבאום. בשבוע שבו ביקרנו במרכז, למשל, כתבו שני סטודנטים עבודות, אחד על הסופר שלום עליכם והשנייה על מחזותיו של יהושע סובול. רעייתו של פרופ' רוזנבאום, מיכל, אמונה על הזמנת ספרים ומאמרים מהארץ. הספר האחרון שהיא הזמינה, אגב, הוא "עאידה" של סמי מיכאל.

מדי שבועיים או שלושה מגיע מישראל למרכז איש אקדמיה, סופר, משורר או איש תרבות, ומעביר הרצאה בפני סטודנטים ואורחים. בשבוע שבו ביקרנו בקהיר הרצתה ד"ר אורלי לובין על ייצוגי נשים ישראליות בספרות ובקולנוע ולמחרת הרצה פרופ' חנן חבר על הביוגרפיה החדשה על יוסף חיים ברנר שכתבה אניטה שפירא. "אחד הסטודנטים ביקש שנביא את פרופ' חנן חבר כי הוא קורא את המאמרים והספרים שלו", מגלה פרופ' רוזנבאום. "זה התאים לנו כי בכל מקרה התכוונו להזמין אותו".

לחלק מהסטודנטים המצרים המפגש עם המרצים הוא חוויה מיוחדת במינה משום שהם זוכים לפגוש פנים אל פנים את הסופר או המשורר שעליו הם כותבים דוקטורט או תואר שני. התרגשות גדולה במיוחד, כך נאמר לנו, נרשמה כשהגיעו לכאן הסופרים סמי מיכאל בסוף 2007 וגם אלי עמיר ואורי אורלב לפני מספר חודשים. "לעיתים הסטודנטים המצרים שומרים על קשר עם המרצים, מתכתבים איתם בדואר האלקטרוני ויוצרים חברויות", מגלה פרופ' רוזנבאום.

אבל לא רק סופרים ואנשי אקדמיה מגיעים להרצות. לפני כמה חודשים הרצה במרכז השחקן זאב רווח. הוא דיבר עם הסטודנטים (בעברית כמובן), הציג להם קטעים מסרטים שלו וקטעים מהצגתו החדשה. הקהל, מן הסתם, נשכב על הרצפה מצחוק.

גם המוזיקאי יאיר דלאל ביקר שם, גם הבמאי ערן ריקליס. "כל האורחים שמגיעים להרצות אצלנו יוצאים מסוחררים לגמרי", מעיד בחיוך פרופ' רוזנבאום. "הם עוברים בעיר ובמרכז האקדמי חוויה נפשית, אישית ורוחנית מאד חזקה".

במרכז האקדמי בקהיר יש כלל ברזל אחד: אין פוליטיקה. "פה נמנעים מלהתעסק עם פוליטיקה. זה לא המקום לוויכוחים פוליטיים ואנחנו נזהרים מכך. גם בתום ההרצאות אסור לשאול את המרצים שאלות פוליטיות אלא רק שאלות מקצועיות", אומר פרופ' רוזנבאום. "ואם שואלים אותך על נתניהו, או על 'עופרת יצוקה'"? אני שואל. "אגיד להם שזה לא הזמן והמקום", הוא משיב ואז מחייך: "אם אפגוש אותם אחרי זה ברחוב, אענה להם על כך בשמחה".