ללא קשר למה שיתרחש בכיכר רבין במוצאי השבת, גם החזרה הגנרלית למופע הפתיחה של חגיגות המאה לתל אביב אמורה להספיק כדי להבין שמישהו כאן הגיע כדי להרשים: התאורה המרשימה, המסכים המרצדים, עשרות הילדים שמקיפים וכמובן הבמה עצומת המימדים מצליחים לעשות את הרושם הדרוש שחגיגות המאה לתל אביב יישמעו גם עד לנס ציונה. "אחד מההפקה אמר לי שהוא הסתכל על המפרט הטכני של יו-2", מספר דני רובס, שיופיע באירוע עם שירו "לא נרדמת תל אביב". "הוא אמר לי שאין ממש הבדל בין הדרישות שלהם למה שהולך כאן. אותו דבר גם עם הבמה של פול מקרטני.
כשרובס, מעריץ ביטלס ותיק ואדוק, מעלה את שמו של מקרטני, סימן שגם עליו נעשה רושם. הוא, שכבר לא חי בתל אביב תקופה ארוכה ולמעשה גר בה בפועל 3 שנים בלבד, מצליח להתרגש הן מהכבוד לו יזכה שירו (שלמעשה יבוצע פעמיים, גם על ידו וגם על ידי דנה אינטרנשיונל) וגם מהאפשרות להופיע מול קהל כה רב. "זה באמת נורא מרגש", הוא אומר.
"אני מאד מקווה שהשיר שלי נמצא על ציר הזמן של ההוויה התל אביבית, אחרי תקופת הכתיבה הנוסטלגית והכתיבה של המשוררים ולפני הכתיבה הרוקית והקולית של אמנים כמו איפה הילד ומוניקה סקס. באתי לתל אביב כמו כולם כדי לכבוש את הכרך וכתבתי את 'לא נרדמת תל אביב' מצד האור והצל שלה, על הקסם שיש בה וגם על היותה עיר בודדה ועצובה. למרות זאת, זו עדיין בירת השפיות של המדינה. משהו בהיותה נטולת הוד וקדושה גורם לה ולמוזיקה שנוצרת בתוכה להיות כזו ולהצליח. שיר ירושלמי לא יכול להמריא ככה".
"100 שנים לת"א, מי היה מאמין"
אלונה דניאל לעומת זאת, מתרשמת בעיקר מהבמה הענקית. "אני מתה על זה שיש במה ענקית שאפשר לרוץ ולצעוק עליה", היא אומרת. "במות כאלו ענקיות עושות לי אסוציאציות של כוח". באירוע היא תשיר את "על גגות תל אביב" כמובן, שקושר בזמנו לאירועי מלחמת המפרץ, למורת רוחה של דניאל. "השיר הזה היה להיט הרבה קודם, אבל אני שמחה ששיר אהבה שכתבתי למישהו הפך למזוהה כל כך עם העיר הזו. הגעתי אליה כמהגרת אחרי כל כך הרבה מעברים והיא היחידה שנתנה לי את ההרגשה שאני לא זרה ומתאימה לכאן. היחידה שנתנה לי בית".
בינתיים עומד ברי סחרוף על הבמה הקדמית, כשמאחוריו יושבת התזמורת הסימפונית שמלווה אותו ב"יום הולדת" הוותיק שלו, מוגבהת בכמה מטרים מעליו. הסאונד מהדהד ועשרות האנשים שאושר להם להיכנס למתחם הכיכר מצלמים אותו בטלפונים, מנסים להפוך את הרגע לפרטי, שתי יממות לפני שאלפי האנשים יגדשו את המקום. מאחורי הקלעים נרגעים חברי מוניקה סקס, שכבר ביצעה את השיר שלה, "מכה אפורה" כמובן, שהוא למעשה נציג סצנת הרוק של אמצע שנות ה-90 בתל אביב. "המון אנשים עדיין חיים את השיר הזה", מספר חבר הלהקה, פיטר רוט. "הוא סרט אמיתי, שהרבה תל אביבים משחקים בו. אפשר היה לשאול 'למה צריך להוציא כל כך הרבה כסף על זה', אבל זה בכל זאת המטרופולין של המדינה ואני בטוח שחגיגות דומות בניו יורק יהיו גדולות בהרבה. בכל זאת, מאה שנים לתל אביב, מי היה מאמין?"