פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מיוחד: קהיר שלא הכרתם

      ניר יהב ראה את הצד הנהנתני של מצרים, החל ממופעים מפוארים במלונות יוקרה ועד לנרגילה הקבועה בבתי הקפה. כתבה שניה בסדרה

      הכניסה למלון "מריוט" בקהיר מזכירה כניסה למטה השב"כ, או לפחות למטה המודיעין המצרי. מאבטח חמוש בודק אותנו מכף רגל ועד ראש ומעביר את תיקי הגב שלנו במכונת שיקוף. מילא אנחנו, אבל גם אורחי המלון נאלצים לעבור את התהליך המייסר הזה בכל פעם שהם שבים אליו.

      ל"מריוט" הגענו לאחר שניסינו לברר היכן אפשר למצוא מופע מוזיקלי בקהיר. "המופעים הטובים ביותר נערכים במלונות היוקרה בעיר", המליצו לנו כולם. בחרנו במריוט גם משום שהוא סמוך לנילוס וגם משום שהמחיר (150 לירות מצריות, שהם כ-115 שקל) הוא סביר.

      בעודנו סועדים ארוחת ערב במועדון ההופעות, עולה על הבמה זמר מצרי צעיר ומאחוריו קלידן משופם. בינתיים רק אנחנו בקהל, ממתינים במבוכה ליתר הצופים . ככל שחולף הזמן, מצטרפים עוד ועוד אנשים. השעה כבר מאוחרת אבל שיא ההופעה עוד לפנינו. הזמר הצעיר מסיים את חלקו, אנחנו מסיימים את המנה העיקרית, וכעת עולה זמרת שתופסת את עינינו. בניגוד לנשים המצריות שלבושות מכף רגל ועד ראש, אנו מעט מופתעים משמלתה החושפנית.

      כשהיא מסיימת את הופעתה, השולחנות כבר מלאים כמעט לגמרי. מעט תיירים מערביים, הרבה תיירים ערבים, וגם חבורות של מצרים אמידים הלבושים בחליפות יוקרה נוצצות ומלווים בנשים יפהפיות וזוהרות, ואפילו כמה חבורות של צעירים וצעירות מצריים צחקניים שקמים ומענטזים כשהשיר מוצא חן בעיניהם. כשהזמרת מסיימת לשיר מתעמעמים האורות ומתקרב הרגע שכולם חיכו לו, מופעה של רקדנית הבטן.

      מלצר, מלא לי ת'נרגילה

      להקה ענקית בת 14 נגנים וארבעה זמרים וזמרות מצטופפת על הבמה הקטנה באולם המופעים ומנגנת מוזיקה לקראת כניסת הרקדנית. להקת הליווי מזכירה את הלהקות המצריות של פעם, שהיו עומדות מאחורי אום כולת'ום או מוחמד עבד אל-ווהאב, ומלוות אותן בכינורות, חלילים ותופים מכל הסוגים. זמר מצרי זעוף פנים כבן חמישים עולה לשיר. חליפתו כהה, עניבתו בהירה. כשהוא פותח את הפה, ממיתרי הזהב שלו בוקע קול קטיפה שמצמרר אותנו. הוא שר על אהובה רחוקה שעזבה ושברה את לבו, ואז פורצת לבמה רקדנית הבטן בבגדים תכולים בוהקים.

      הרקדנית החייכנית מלהטטת בבטנה וחולפת כמו רוח סערה מצד לצד. הקהל מהופנט. היא סוחפת את הקהל למחיאות כפיים בלתי נשלטות. כמעט שכחנו שכבר שתיים בלילה. אפשר לראות הופעות של רקדניות בטן גם בספינות שעל הנילוס שיוצאות לשיט קצר על הנהר, אבל העדפנו את הרגליים על הקרקע מאשר על הים.

      אם מופעים של רקדניות בטן מדברים יותר לתיירים המצויים בקהיר, הרי שהבילוי הלילי המועדף על תושבי קהיר הוא ישיבה בבתי קפה ועישון נרגילה (שמכונה גם "שישה"). בתי הקפה הללו תמיד מלאים באנשים מכל הגילאים שמשוחחים, צוחקים ומתענגים על מוזיקה ערבית איכותית. בבתי הקפה הללו מתרוצצים עשרות מלצרים, שמטרתם העיקרית היא חידוש אספקת הגחלים לנרגילות.

      לשבת בכסאו של זוכה פרס נובל

      נכנסנו למשל לאחד המקומות הפופולאריים והאהובים בקהיר, בית הקפה הקטן והעתיק "אל-פישאווי" בשוק חאן אל-חלילי, שם נהג לשבת הסופר זוכה פרס הנובל נגיב מחפוז. בבית הקפה, שמעשרות הנרגילות שבו נודף ניחוח נהדר של תפוח, יושבים זה לצד זה צעירים, צעירות, מבוגרים ומבוגרות. המצרים לא נוהגים לשתות אלכוהול בבתי הקפה הללו. הם מעדיפים תה או קפה לצד ה"שישה".

      לתוך "אל-פישאווי" נכנסים זה אחר זה רוכלים שמנסים למכור ליושבי הקפה את מרכולתם, מצחצוח נעליים ועד לכובעים, מפסלי פרעה ועד לשטיחים שעירים. הם מפלסים את דרכם בתוך ענן העשן ומנסים לעניין אותנו במוצרים. כשאנו בוחנים את אחד הספרים שמוצעים למכירה הם מזהים הזדמנות. תוך פחות משלוש שניות הם יורדים במחיר בתשעים אחוז לפחות.

      אל-פישאווי ושאר בתי הקפה האלה הם בלי ספק הבילוי האהוב על המצרים, שכל כך אוהבים לדבר, לפטפט, לצחוק ולרכל. לא רק צעירים, אגב, יושבים בבתי הקפה הללו בשעות הקטנות של הלילה. המקומות מפוצצים גם במבוגרים יותר, בני חמישים-שישים, שיושבים בחליפותיהם ומעשנים את עצמם לדעת.

      על הברזלים, הגירסה המצרית

      בתי הקפה וההופעות אינם חזות הכל. לפעמים הבילוי של צעירי קהיר יכול להסתכם בישיבה ליד הנילוס. בישראל קוראים לזה ישיבה על הברזלים, דהיינו ישיבה חסרת מעש והמתנה חסרת תכלית למשהו שיקרה, אבל בקהיר קורה הרבה. על פסל האריה שליד הנילוס פגשנו חבורה של שמונה צעירים מצריים בני 18. השיחה איתם התחילה לאחר שביקשו מהצלם, ניר לנדאו, שיצלם אותם. אחד מהם, תכול עיניים, הוא המנהיג. אני שואל שאלה או שתיים והם קושרים שיחה מיד.

      אחד מהצעירים מחזיק גיטרה. אני מבקש ממנו לנגן שיר של הזמרת הלבנונית המפורסמת ננסי עג'רם. הוא שר בקול זך והם מצטרפים אליו בפזמון. מאיפה אתם, שואלים אותי. מאמריקה, נפלט לי. "אום אל-דוניא" ("אם העולם"), הם צוחקים ואנחנו איתם. השיחה קולחת. מדובר בחבורת סטודנטים, חלקם לומדים אנגלית וחלקם תיירות, שמתים על קהיר אבל חולמים על אמריקה. בבוקר הם לומדים באוניברסיטה ובערב נפגשים שם, על פסל האריה ליד גדת הנילוס. הם מסתכלים על בחורות, צוחקים, מספרים בדיחות, ומנגנים כמה שירים של הזמר המצרי עמר דיאב.

      בכל פעם שאני מנסה להשחיל לשיחה נושא "רציני" אני זוכה לתשובות קצרות וחסרות סבלנות ובמהרה אנחנו חוזרים לדבר על מוזיקה, לימודים ובילויים. אבל אני לא מוותר. מה דעתכם על מובארק, אני שואל. בסדר, בסדר, הם עונים וצוחקים. ואיך המשבר הכלכלי בעולם משפיע עליכם, אני ממשיך. לא קל אבל יהיה בסדר, הם משיבים. מה דעתכם על ישראל, אני שואל. אין לנו בעיה עם המדינה או עם האנשים, עונה לי אחד הבחורים, אבל אנחנו כועסים על המלחמה האחרונה ברצועת עזה. מה דעתכם על ארצות הברית, אני שואל. אובמה טוב, בוש רע. וכך הם ממשיכים ומפריחים את הסיסמאות המוכרות.

      הרצינות שאליה גולשת השיחה מעט מבהילה אותם. תוך שניות הם חוזרים לצחוק ולקלילות. הם מתעניינים בנו, יורים עלינו מטר של שאלות, רוצים לדעת עוד ועוד. אבל אנחנו חייבים ללכת. אני לוחץ יד לכל אחד ואחד מהצעירים החייכנים עד שהמנהיג שלהם, הגבוה עם העיניים הכחולות, מפסיק אותי. "לא", הוא אומר. "תן לנו 'סלאם אמריקי'". אני לא מבין את כוונתו. "תגיד לנו 'להתראות' כמו בארצות הברית", הוא מסביר. האסימון שלי נופל. אני מעניק לכל אחד מהם חצי חיבוק משולב עם "כיף" ביד. הם צוחקים, ואנחנו נפרדים. מרחוק אני שומע אותם שרים שיר עם מוזיקה קצבית וקלילה. נדמה לי שזה היה שיר אמריקאי.