החיוך לא יורד מהפנים של המצרים

קהיר. "תגיד, בישראל יודעים שהמצרים אוהבים לצחוק"? שואל אותי מוחסן, נהג המונית המזוקן שלנו. "לא כל כך", אני עונה לו. "תכתוב את זה בכתבה שלך", הוא מורה לי, "חשוב שיידעו". האמת, הוא צודק. פעמים רבות במהלך הביקור שלנו בקהיר חשבנו על כך שהישראלים אינם מכירים היטב את העם המצרי שמשתוקק גם הוא להכיר את העם הישראלי.

את האמריקאים הוא מכיר, את הבריטים, ואפילו את הצרפתים, אבל על אף שנים ארוכות של שכנות, לא יודעים הישראלים מי הם המצרים. התיירות המצרית לישראל אינה קיימת, התיירות הישראלית למצרים היא דלילה והיעד היחידי שאליו מעדיפים הישראלים להגיע הוא החופים בסיני. ובכן, סיני זה לא קהיר.

המצרים אוהבים לצחוק. כך הם אפילו מעידים על עצמם. "החיוך שלנו הוא דבר מפורסם", הם מדגישים בפנינו לא פעם. ואכן, בשיטוטים בין השווקים, הרחובות והסמטאות ניכר כי הם צודקים. המצרים הם אנשים שמחים, חייכנים, בעלי מצב רוח טוב. הם מתיידדים בקלות, מתעניינים בנו, שואלים שאלות, צוחקים, שמחים לארח אותנו. רובם נעתרים בקלות לשיחה, חלקם אפילו לצילום. כדי להוכיח כי הצחוק הוא אחד המאפיינים הבולטים של המצרים, סיפר לי אחד התושבים, "אפילו הנשיא מובארק אוהב לצחוק". "על עצמו"? אני תוהה. "בין השאר", הוא מחייך. "מה הוא עוד אוהב"? אני שואל. הוא חושב כמה שניות ועונה: "כדורגל".

לא פעם ולא פעמיים הם שומעים אותי מדבר ערבית ומחליטים לגשת. "אתה מצרי"? הם שואלים. "לא", אני עונה. "מרוקאי"? -"לא", "טוניסאי?"- "לא", "אלג'יראי?" - "לא". בשלב זה הם שותקים ועוברים לאזורים השחומים של אירופה. "ספרד? איטליה? – לא ולא". הם נכנעים, ואני מתרצה: "מישראל". החיוך המופתע עולה על השפתיים שלהם: "אהלן וסהלן. ברוכים הבאים למצרים". רק אחד הסוחרים בשוק 'עתבה' הצליח לפגוע בול. "אתם מישראל, נכון?", שאל אותנו. "איך ידעת?", השבנו. "לא יודע, לפי המצח", אמר וצחק.

המצרים אוהבים לעשן. כל המצרים. וכשאנחנו אומרים "כולם" אנחנו מתכוונים לכולם. עשן המכוניות, המוניות והאוטובוסים מתערבב עם עשן ענני הסיגריות ויוצר ערפיח הנמצא דרך קבע מעל העיר. רק במקרים נדירים מצאנו מצרי שהחליט להפסיק את המנהג המגונה. אשרף חוסני, למשל, מדריך טיולים מצרי הדובר עברית רהוטה, עישן עד לפני כעשרה חודשים ("ושבועיים"!, הוא מחדד) חמש קופסאות סיגריות ביום. כולם מעשנים ובכל מקום. שוטרי תנועה בתפקיד, פקידי מכס בשדה התעופה, במלונות, במסעדות, באוטובוסים ואפילו במשרדי הממשלה. הסיגריה עבור המצרים היא אצבע נוספת ביד.

קהיר, עיר עם כ-20 מיליון תושבים, היא עיר שבאמת לא הולכת לישון. בניגוד לערים גדולות אחרות, שבהן תנועת האנשים והמכוניות דלילה בשעות המאוחרות של הלילה ולפנות בוקר, התחושה בקהיר היא שהמצרים אינם נמצאים בבית. מי שמסתובב בעיר בשעות הלילה חושב שהשעה היא שעת צהריים. בתי הקפה מלאים ביושבים המעשנים נרגילה, הרחובות מפוצצים באנשים שמסתובבים אנה ואנה, והכבישים סואנים עד אימה.

המצרים אוהבים לנהוג. מי שחשב שבומביי או סייגון הן ערים עמוסות בכלי רכב, חייב להגיע לקהיר ולהבין מהם פקקים. המילה הפופולרית ביותר בקרב תושבי קהיר היא "זחמה", דהיינו "פקקים". הכבישים עמוסים באוטובוסים, מוניות פג'ו ישנות והרבה כלי רכב פרטיים. מדי שנה עולים לכביש מאות אלפי כלי רכב נוספים שבעליהם נהנים באופן מזוכיסטי לנהוג בכבישי העיר. "כשאנחנו נוהגים, אנחנו לא עושים את זה עם זוג עיניים אחד", מבהיר לנו תושב קהיר, "אלא עם שלושה-ארבעה זוגות עיניים. איכשהו אנחנו תמיד מסתדרים בכביש. יש הרבה סדר בבלגן".

המצרים אוהבים לצפור. זמזומי הצופרים הם חלק מהאנרגיה של העיר, הן ביום והן מאוחר בלילה. הצפירות הופכות למין זמזום קבוע באוזן, כמו נחיל דבורים אימתני שמלווה אותך לכל מקום. בהתחלה הן מציקות ומטרידות, וביום הראשון אף התקשינו להירדם בגללן בלילה, אך לבסוף התרגלנו. לעיתים נדהמנו לגלות שנהגים רבים בעיר צופרים ללא כל סיבה ממשית. היד קופצת אל הצופר כמין אינסטינקט כל עשר שניות, לפעמים עשרים. הצפירות אינן מרגיזות את המצרים. בכביש לא רבים על נהיגה פרועה או על עקיפות מסוכנות (ויש כאלה בשפע). הצפירות והנהיגה הפרועה הן חלק מההנאה, חלק מההווי בקהיר.

המצרים אוהבים לבלות. הם אוהבים לצאת מהבית, אוהבים לראות ולהיראות. צעירים, מבוגרים, נשים, וגברים מסתובבים ברחוב "טלעת חרב" שבמרכז קהיר, עוברים בין החנויות שפתוחות גם באחת עשרה בלילה, מדברים, צועקים, צוחקים. הרחוב הזה מכניס לנו את קהיר לוורידים ואט אט אנחנו משילים את השריון שעל גופנו ונפתחים. מריחים את קהיר, שואפים אותה ומרגישים אותה בכל איבר בגוף. לפתע גם צפצופי המכוניות הבלתי פוסקים נשמעים כמו מנגינה מצרית שמחה, לפתע גם אנחנו נדבקים בחיוך המצרי המפורסם.