סטייה חריפה

טביעה בנהר, חפירות במעמקי הנפש ופרוורסיות מיניות. פי ג'יי הארווי חוזרת עם ג'ון פאריש באלבום אפל ומתוסבך. דנה קסלר טרודה

דנה קסלר

עברו 13 שנה מאז אלבומם המשותף הקודם של פי.ג'יי הארווי וג'ון פאריש, “Dance Hall at Louse Point”. פאריש הוא הפחות מוכר מבין השניים, ועיקר פרסומו הגיע בעקבות עבודתו המשותפת עם הארווי לאורך השנים. בסוף שנות השמונים עד תחילת התשעים היא הייתה חברה בלהקה שלו, Automatic Dlamini. בהמשך הוא הפיק לה אלבומים וניגן בהם, הוא ליווה אותה בהופעות, ועתה הם מוציאים את אלבומם המשותף השני, “A Woman A Man Walked By”.

בראיון-וידיאו שמופיע באתר של ה"גרדיאן" מספרים השניים על תהליך העבודה על התקליט הזה, כשהמעניין הוא שלמרות שגם הארווי וגם פאריש רגילים להלחין ולכתוב טקסטים לעצמם, הפעם חלוקת העבודה היתה כזאת שבה פאריש הלחין והארווי כתבה טקסטים ושרה. שניהם היו מרוצים מהקומבינה: פאריש הרגיש חופשי להלחין קטעים מסובכים בהרבה ממה שהוא מלחין לעצמו כי היכולות הווקאליות של פולי גדולות משלו, ואילו הארווי יכלה להשתולל עם השירה כי פאריש המולטי-אינסטרומנטליסט הוא מלחין ומוזיקאי יותר מיומן ומורכב ממנה. ואחרי שהם איתגרו אחד את השני בתהליך העבודה, התוצאה הסופית מאתגרת אותנו. אם כי זה לא ברור מההתחלה.

“A Woman A Man Walked By” נפתח בסינגל "Black Hearted Love" – להיט רוק פופי ישיר ומצוין, שמזכיר שירים של פי.ג'יי הארווי מתחילת הניינטיז. השיר מלווה בקליפ שביימו צמד האמנים הבריטים ג'ייק ודינוס צ'פמן (מצ"ב לינק). האחים צ'פמן אמנם התפרסמו בזכות הבובות הגרוטסקיות שלהם, של ילדים ערומים ומחוברים יחדיו שהתבלגנו להם קצת האיברים, אבל הקליפ שהם עשו להארווי דווקא מאוד קונבנציונלי. אם מתעלמים מהיומרנות של השניים, שטענו שהם ניסו לשבור כאן קונבנציות המקובלות בעולם הקליפים (איפה בדיוק?), אין בקליפ כל רע. ללהיט רוק מגיע קליפ אסתטי ופשוט, המציג את המבצע במלוא הכריזמה שלו, וזה בדיוק מה שהקליפ הזה עושה. הוא אפילו מזכיר איזה קליפ של איגי וקסמן.

עוד בוואלה! NEWS

ההמבורגר שמשנה את כללי המשחק

לכתבה המלאה

משחק מחבואים טראומטי

הנקודה היא שמ"Black Hearted Love" ניתן היה לטעות ולחשוב שהארווי נטשה את הניסיוניות של אלבומה הקודם, “White Chalk”, וחזרה לעשות רוקנרול. אבל זה לא מה שקרה. נראה שלהיט הרוק הזה יצא להם כמעט בטעות. מיד אחריו צוללים ישר לתוך אלבום אקספרימנטלי, אפל ומאוד מטריד. זה כנראה לא מקרי שדימוי הטביעה עולה בו שוב ושוב.

הסטייה הבוטה הראשונה מפופ מגיעה כבר בשיר השני, "Sixteen, Fifteen, Fourteen", שנשמע כמו קטע פולק אמריקאי נושן, בו מספרת הארווי על משחק מחבואים שמשהו משתבש בו. דניאל מתחבא, אריקה מחפשת. אבל משהו לא בסדר, כשהרגשה ברורה של סכנה מינית מרחפת מעל לקטע הבנג'ו הקריפי. הארווי מתנשפת ומגיעה לסוף השיר בלי אוויר, כשלנו לא נותר אלא לתהות מה בדיוק קרה שם בגן הגשום עם העצים הרועדים בו התרחש משחק המחבואים הטראומתי.

מאוחר יותר, בקטע האוונגרדי "The Chair", שוב עולה שמו של דניאל. הפעם דניאל הוא בנה המנוח של אם שכולה שמנקודת מבטה שרה הארווי את השיר. אחרי ששומעים את השיר הזה כבר לא כל כך ברור מי זאת אריקה מהשיר הראשון: אולי אריקה זאת לא חברה של דניאל שהוא משחק איתה מחבואים, אלא אימו, ואולי חוסר היכולת של אריקה למצוא את דניאל מסמלת את חוסר היכולת של האם להציל את בנה ממוות.

האווירה הקשה ממשיכה באלבום כולו. "Leaving California" – בו שרה הארווי בקול מאוד גבוה, כמו ב“White Chalk” - הוא ההפך מכל אותם שירים שעושים מיתולוגיזציה לקליפורניה השמשית. פולי לא חולמת על קליפורניה. להפך – היא מתה לעוף משם. היא מתלוננת על זה שאף אחד לא הולך שם ברחוב חוץ ממנה ושעצי הדקל לא עושים צל. אחרי שגילתה שהיא לא יכולה לנשום בקליפורניה היא בורחת בחזרה למולדתה. אפשר להבין אותה, גם אם מוריסי לא בהכרח היה מסכים.

עוד שיר פולקי מטריד הוא "The Soldier", בו שרה הארווי שהיא חולמת שהיא חייל שדורך על פניהן של נשים מתות, כשהיא מלווה בפריטת יוקוללה עצובה. אבל לא כל הקטעים המינימליסטים האלה באלבום הם אפקטיביים ומרגשים. למשל "April", על טהרת האורגן והתופים, הוא קטע מעצבן נורא. עם כל הכבוד, יש גבול כמה אפשר לשמוע אותה מתבכיינת.

כמו כלב שדרכו לו על הזנב

אם נוצר כאן הרושם המוטעה שמבחינה אווירתית האלבום החדש של פי.ג'יי הארווי הוא כמו הקודם - בו נשמעה כמו אסופית טראגית מהמאה ה-19 - אז לא. לצד השירים השקטים והמלנכוליים, יש באלבום גם כמה שירים מופרעים, בהם תסמונת הטורט של פולי פורצת החוצה בשמחה והיא מרשה לעצמה להשתולל ולדבר גסויות כאוות נפשה. שיר הנושא מספר על גבר/אישה עם ביצים, טחול ולב עשויים מכבד עוף, ואילו ב"Pig Will Not" היא צועקת "אני לא... אני לא... אני לא..." ונובחת כמו כלב שדרכו לו על הזנב. אחרי “White Chalk”, בו חדרה בהארווי רוח ויקטוריאנית, אני שמחה לבשר שהיא חזרה אל השעשועים הפרוורטיים והמלוכלכים שלה מימי קדם.

אך לשם האיזון, לקראת הסוף היא נרגעת. ב"Passionless, Pointless" שרה הארווי על אהבה דועכת לצלילי חליל עגמומי ותזמור רומנטי של בדידות. והאלבום נחתם ב"Cracks in the Canvas", בו מנסה הארווי להתמודד עם מוות של מישהו קרוב. לאורך כל האלבום חופרת הגברת בנפש ללא רחמים, עם את החפירה שהגיש לה חברה הותיק.

פי.ג'יי הארווי וג'ון פאריש, “A Woman A Man Walked By” (הליקון)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully