הזיכרון הקולקטיבי של הציבור, מבלי להיכנס לוויכוחים אידיאולוגיים, הוא שהכהונה השנייה של יצחק רבין היתה טובה בהרבה מזו הראשונה. אני מאחל לראש הממשלה הנבחר, בנימין נתניהו, שהמתין כמעט עשור כדי לשוב לכס השלטון, שכך יהא גם לגביו.
אין ספק שזהו יום חג לבנימין נתניהו. בעת שהובס בבחירות של שנת 99, כשנטל פסק זמן מהחיים הפוליטיים וכשעבר חקירות מביכות על מתנות והובלות, היו אז מעטים שהאמינו שהוא עוד ישוב. כדי שלא נחזור לימים שבהם כולם ייחלו ל"שחר של יום חדש" (כדברי מחליפו דאז, אהוד ברק), כדאי למר נתניהו שכל כך אוהב את תרבות השלטון האמריקנית, לאמץ את הגישה לפיה לנשיא האמריקאי בקדנציה השנייה שלו, אין מה להפסיד, כי ממילא לא יתמודד בפעם השלישית. עכשיו על נתניהו להראות לכולם שהוא "אינו דופק חשבון", שיש לו האומץ לעשות את מה שהוא מאמין בו ולא מה שמאלצים אותו לעשות. אם ינהג כך הוא יאריך ימים.
לצד ההישג המרשים מעצם הצלחתו של נתניהו להרחיב את הממשלה, לצרף את מפלגת העבודה ובד בבד לכופף את אחרון המורדים ממפלגתו שלו, כל היתר קצת קרטע. אי אפשר להטיל את כל האשמה על השיטה ובכך לתרץ את חלוקת התיקים האבסורדית בממשלה החדשה. כל כך הרבה שרים - כאלה שמונו לתפקידים לא להם וכאלה שנתפרו להם תיקים. מי למשל יטפל בעניינה של תושבת ערבייה מהדרום? שר הפנים? השר לענייני מיעוטים? השר לפיתוח הנגב והגליל? סגנית השר האמונה על ענייני נשים? או אולי השר לאיומים אסטרטגיים, כי מדובר בערביה, אחרי הכל.
הציבור משלם את מחיר הלקחים
רבים שואלים אותי האם נתניהו השתנה. התשובה פשוטה. היתה לי הזכות לשמש יועץ התקשורת של נתניהו בהיותו ראש הממשלה ובהמשך, ראש המטה שלו בהיותו שר האוצר. האיש לא השתנה. אבל הוא כן הפיק לקחים. כך אולי ניתן להסביר את הצלחתו כשר אוצר. אמרנו לקחים? ההסבר האמיתי, לדעתי, לעובדה שהגענו לממשלה כה מנופחת הוא שנתניהו פשוט מבקש להקטין את התלות בכל שר ושר בממשלתו. משקלו של "מורד אחד" מתוך 30 שרים קטן יותר ממשקלו של "מורד" בממשלה דלת השומן שהקים בקדנציה הראשונה ובה כיהנו 18 שרים בסך הכל.
כך גם ניתן לתרץ את מינויו התמוה של שטייניץ לתפקיד שר האוצר. אני מתקשה להבין על מה ישוחח שטייניץ בפגישותיו עם חברות דירוג האשראי, אבל אני מבין שנתניהו מבטיח בכך את המשך נאמנותו של מי שחפץ ביקרו. נאמנות היא מצרך נדיר בפוליטיקה ונתניהו הבין זאת היטב כשלא מעט חבריו ממפלגות הימין נטשו אותו ערב נפילתו בבחירות 1999.
אין כל ספק שהציבור הוא שמשלם את המחיר על כל אותם "לקחים". עכשיו על נתניהו, שניצח והצליח כנגד כל הסיכויים, לחזור ולאחוז שוב בהגה ולהראות לנו שהוא הפיק עוד כמה לקחים. "האזרח המודאג" מסוף המאה הקודמת הוא שיוביל עכשיו את אזרחי המדינה המודאגים מאד מהמצב הכלכלי, מהיעדרו של תהליך שלום ומהאיום האירני כעת, חובת ההוכחה חלה עליו.
*הכותב היה בעבר יועץ התקשורת של בנימין נתניהו וראש מטהו במשרד האוצר