פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בינתיים, עדיף שתדברו אנגלית בקהיר

      30 שנה אחרי חתימת ההסכם ההיסטורי, יצא ניר יהב למצרים כדי לברר אם המושג "שלום קר" התחלף באיבה גלויה. כתבה ראשונה בסדרה

      קהיר. "מאיפה אתם?", שאל אותנו נהג המונית. "אמריקה", ענינו. "אמריקה טובה!", השיב באנגלית רצוצה. "ובריטניה?", תהינו. "טובה!", ענה. "והולנד? – טובה!", "סוריה?" – "טובה!", "צרפת?" – "טובה!", "ישראל?", אנחנו שואלים בזהירות. "לא טובה!", הוא מרעים. אנחנו משלמים לו ויורדים מהמונית. לפעמים, כך נראה, עדיף לדבר אנגלית בקהיר.

      עיתוי הביקור שלנו במצרים לא היה אידיאלי. עוד לא נדמו הדי הטנקים של "עופרת יצוקה", וכבר התפרסמו עדויות חיילי צה"ל משדה הקרב, שסיפרו על הרג אזרחים חפים מפשע. במקביל הסתמנה ממשלת ימין בהנהגת נתניהו וליברמן, כך שניתן להבין את החשש מביקור בעיר. למרבה ההפתעה, למרות תגובת הנהג, החשש התפוגג תוך שעות ספורות בלבד.

      אפקט מרזל בקהיר

      בעת שהלכנו לאורך רחוב "טלעת חרב" שבמרכז העיר, צדה את עיניי כותרתו הראשית של העיתון המצרי "אל-וופד". שלא כמו שאר העיתונים המצרים שדיווחו על פגישה של מובארק, על כלכלה ועל ענייני פנים, בחר "אל-וופד" לדווח בכותרתו הראשית כי "הקיצוניים הציוניים מכריזים מלחמה על העם הפלסטיני". נבהלתי. האם פרצה מלחמה חדשה בארץ בעת ביקורנו בקהיר? שאלתי את עצמי. המשכתי לקרוא וגיליתי שבסך הכול ברוך מרזל צעד באום אל-פחם. "הממשלה הנאצית בישראל ביצעה פשע חדש נגד העם הפלסטיני - כוחות הכיבוש הישראלי ירו גז מדמיע ורימוני הלם נגד הפלסטינים תושבי אום אל-פחם שניסו למנוע הפגנה של קיצוניים יהודיים", נכתב.

      "אל-וופד" הוא עיתון המייצג את מפלגת האופוזיציה "אל-וופד", הנחשבת לאחת המתנגדות החריפות של הנשיא מובארק, המשטר במצרים ויחסיו עם ישראל. הקו שהוא מייצג כמעט תמיד קיצוני, אופוזיציוני ומלא ביקורת כלפי המשטר המצרי וישראל. לא כל העיתונים המצרים נוטפים ארס כלפי ישראל. מרבית העיתונים במצרים, כולל אלו הממסדיים, התעלמו כמעט לגמרי מציון 30 שנה לשלום עם ישראל. מאמרי מערכת במספר עיתונים מרכזיים בחרו לציין את המאורע באמצעות מתקפה על ממשלת הימין שקמה בישראל. למעשה, מלבד פובליציסט אמיץ אחד, לא נכתב שום מאמר בשבח הסכם השלום.

      מיהו הפובליציסט האמיץ? במאמר ארוך ומנומק הדף ד"ר עבד אל-מונעם סעיד, המשמש גם כראש מרכז "אל-אהראם" למחקרים אסטרטגיים, את כל ההאשמות המופנות נגד הסכם השלום. "ההאשמה הראשונה שמופנית נגד ההסכם היא שלא הביא לשום הישג", כתב. "מי שאומר זאת אינו יודע כנראה ששטחו של חצי האי סיני הוא 61 אלף ק"מ, כמעט פי 3 משטחה של ישראל. (...) סיני אינו רק שטח כבוש ששוחרר מידיים זרות, דבר חיוני לכבוד המצרי, אלא גם בעל ערך כלכלי אדיר בהיבט של נפט, תיירות ומעמד גיאו-כלכלי. לצערנו איננו מנצלים זאת מספיק". ד"ר סעיד מנתח כל טיעון שמושמע נגד השלום עם ישראל, ומנסה להסביר שההסכם חיוני ומועיל למצרים.

      תקשורת עוינת

      במרכז האקדמי הישראלי בקהיר פגשנו עוד אינטלקטואלית אמיצה, ד"ר עיסמת חסן, תומכת נלהבת של הסכם השלום. היא ביקרה פעמים רבות בישראל ואף לקחה עמה את הסטודנטים שלה לביולוגיה. "השלום עם ישראל הוא הדבר הכי טוב שקרה למצרים במאה העשרים", היא פוסקת. "הוא חייב להתחזק ולהתחמם. ההנהגה במצרים חייבת לומר זאת בצורה ברורה ולשאוף לכך. השלום הזה טבוע במצרים, הוא חלק מאיתנו".

      למרבה הצער, ד"ר סעיד וד"ר חסן נחשבים לקולות די בודדים המביעים בפומבי תמיכה בשלום עם ישראל. עם זאת, רוח הביקורת שנושבת מהתקשורת וממספר אינטלקטואלים במצרים אינה מצליחה להידבק לכל שדרות הציבור המצרי. רבים מהמצרים שפגשנו בקהיר אמרו לנו כמה הם מרוצים מהשלום עם ישראל. לרבים מהם היה גם חשוב להסביר לנו שהביקורת שלהם מופנית נגד הממשלה הישראלית ולא נגד האזרחים. "אתם בני אדם כמונו. בן אדם טוב הוא טוב, רע הוא רע, בלי קשר למוצאו. אנחנו בוחנים כל אדם לגופו", הסביר אחד מהם בפשטות.

      ידיד מצרי סיפר לי במהלך הביקור סיפור שמעיד על היחס הדואלי לישראל. במהלך מבצע "עופרת יצוקה", ולאחר שכל מצרים צפתה בתמונות הקשות מרצועת עזה, פנתה אליו בתו בת השש והודיעה חגיגית שהיא שונאת את ישראל. "את יודעת בכלל מה זה ישראל?", שאל אותה והחל לפרט בפניה את כל שמות ידידיו הישראלים שאותם היא מכירה היטב. "את שונאת אותם?", בתו המופתעת חשבה כמה שניות וענתה: "לא, אני לא שונאת אותם. אז למה הם עושים את זה לפלסטינים?".

      ידידי גירד בפדחתו, ניסה למצוא הסבר טוב, אך לא מצא. מסתבר שלפעמים אפילו ילדים בני שש מבינים את חוסר התוחלת בעימות הישראלי-פלסטיני.