טלפנתי הבוקר לבית ספר היהודי-הערבי "גליל", שבו לומדים שני ילדיי. ביקשתי לדעת, האם עושים שם משהו לציון 30 שנות שלום בין מצרים לישראל. הסתבר לי שבבית הספר בגליל, אשר ממוקם במשגב סמוך מאוד לסכנין, היו עסוקים מאוד דווקא בשיחות על יום האדמה, שפרץ בדיוק לפני 33 שנים - מטרים ספורים מן המתחם שבו שוכן בית הספר. הם היו טרודים מכדי לשים לב לטקס שנערך לפני 30 שנה במדשאת של הבית הלבן הרחוק.
מתברר שאפילו בבית ספר יקר וחדשני זה, מרוב התעסקות בסבל המקומי - לא רואים את החזון האזורי.
באזור שלנו, קמו ב-30 השנים האחרונות שני מנהיגים גדולים שגיבשו לעמיהם חזון אסטרטגי מוצק והגיוני. שניהם נלחמו נגד אויבים בצד השני של המיתרס, והפעילו טקטיקות של עורמה, תעוזה וגם, פה ושם, שבירת עצמות. במעשיהם, בחנו שניהם את גבולות הטקטיקה הצבאית ופנו בסוף לאסטרטגיית הפשרה והשלום בידיעה ברורה שאין חלופה אחרת. שניהם שילמו על כך בחייהם.
המדינה הפכה את מותו של היהודי, יצחק רבין, למועד לאומי שנכפה גם על אזרחיה הלא יהודים; ואילו ישראל בורחת מזכרו של המנהיג הערבי, אנואר סאדאת, מתוך שידרוג של אותה קונספציה שהביאה למחדלי מלחמת יום-כיפור. כמו שלפני אוקטובר 1973 האמנו שאף מדינה ערבית לא תעז לתקוף אותנו, כך גם במהלך 30 שנות שלום עם מצרים אנו נשארים תקועים עם אותן קלישאות, על היעדרם של פרטנרים ערבים ראויים להידברות ושלום.
המחיקה מן הזיכרון שפוקדת את אנואר סאדאת בישראל כיום היא בעצם אקט של הדחקה פסיכולוגית קולקטיבית והתבצרות לאומית. שכחנו את סאדאת, כי אנו שואפים לשלום ללא שכנים.
ליתר דיוק: מדי שנה אנו זוכרים את רבין ושוכחים את סאדאת, בגלל הקונספציה שאומרת כי רק אנו יכולים להביא את השלום. כלומר, הריטואל השנתי שלנו מוכיח שלא למדנו כלום על מהותו הדו-צדדית של מעשה השלום.
גרוע מזה: איננו מציינים 30 שנות שלום עם מצרים במערכת החינוך אף לא בבתי ספר המסורים ביותר לענייני שלום, ראה בית הספר הדו-לשוני "גליל" לא בגלל איזשהו ויכוח כיתתי פנימי בין הימין לבין השמאל על הדרמה שאירעה לפני 30 שנה בפינוי ימית ובצעדים הכואבים שבוצעו אז. ראו כמה טוב מתאחדים פה ימין ושמאל כדי להכריע בנושאים חשובים כחלוקת תיקים מיניסטריאליים. סאדאת אינו קיים עבור מערכת החינוך היום פשוט משום שאנחנו לא יודעים לחנך.
שלום דווקא מהימין
תאמרו בוודאי: הנה, 30 שנות שלום עם המדינה היהודית לא ממש מצויינות היום ברחוב בקהיר כחגיגה גדולה (ראו דיווחיו של כתב וואלה, ניר יהב). זה נכון, ועוד איך. אבל למי בדיוק הזכות להטיף על חד-צדדיות בראיה היסטורית? במהלך 30 שנה הפכנו את ג'ימי קרטר, המתווך החיוני לעשיית השלום עם מצרים, לאישיות בזויה, מי שהעז להגיד בפומבי דברים על פעילותנו בשטחים (אותם דברים שהשמאל הישראלי אומר 24 שעות ביממה).
ב- 30 השנים שעברו מאז חתימת ההסכם עם מצרים, הימין שלט, לרוב, בפוליטיקה שלנו - אך השמאל תבע מעין זיכיון על הזיכרון הקולקטיבי. הנה עוד סיבה מדוע חגיגת 30 שנות שלום צנחה היום לתהום הנשיה: קשה עדיין לקברניטי הזיכרון הלאומי אצלנו לעכל את העובדה שבמפעל הציוני, הצעד הראשון המשמעותי לעבר נירמול ושלום נערך על ידי מנחם בגין, מנהיג שבא משורות הרביזיוניזם.
כמה אירוני שבאותו יום שבו המדינה הפרה את הציווי ההיסטורי לברך על הישגו הגדול של בגין, התכוננה לשבועה ממשלת ליכוד חדשה. לאחר תקופת בחירות שהתישה את הציבור לחלוטין, נותרת לכל אזרח במדינת ישראל תקווה אחת בלבד: כולנו מקווים שאולי שוב יתברר שרק הימין יכול להביא את השלום. אפשרות זו אינה באמת נדונה בטקסים שהפכו לנחלת השמאל בלבד, אך היא בהחלט נוכחת כאפשרות בשיח היום-יומי שלנו. נקווה שגם הפעם האקטואליה תנצח את ההיסטוריה.