עוד כשהייתי גור קטן, היו מזכירים לי כל הזמן שאני צריך להתנהג בצורה מכובדת כי הרי אני גור נחייה. בהתחלה זאת הייתה אמא, שהזכירה לנו מדי יום את העניין הזה, וגם אורנה. אבל המצב החמיר שבעתיים כשעברתי למשמר השבעה. טל לקח את העניין מאד ברצינות ולא פספס אף הזדמנות להזכיר לי שאני לא כלב רגיל, אלא כלב נחייה.
לא הבנתי בדיוק מה זה כלב נחייה, אבל מהר מאד הסתבר לי שכלב נחייה הוא כנראה כלב חשוב מאד. כל הכלבים שראינו ברחוב הלכו לא לבושים, בזמן שלי היה בגד כחול שלבשתי כשיצאנו מהבית. על הבגד, במקום בולט לעין היה כתוב באותיות לבנות: "גור נחייה". שכולם יידעו.
כשאיריס וטל יצאו לבלות והיו לובשים בגדים יפים, הקפידו להלביש גם אותי בבגד נקי שהיו מכבסים ומכינים מראש. איריס אומרת שזה לא מכובד להראות מרושל. כשהלכנו לקניות בסופר או בקניון, ראינו כלבים אחרים שהיו קשורים ברצועותיהם לעמוד לפני הכניסה למקום וחיכו לבעליהם. אותי תמיד הכניסו לכל מקום. אם לפעמים, לעיתים מאד רחוקות, איש בטחון התעקש לא להרשות לי להיכנס, היו אומרים לו: "זה גור נחייה מתלמד!" ואיש הביטחון מיד התנצל והזמין אותנו פנימה.
מחסום?! לכלבים?!
יום אחד, נסענו לקניון גדול בתל-אביב. השומר בכניסה אמר לטל שהוא צריך לשים לי מחסום לפה, אחרת לא ייתן לנו להיכנס. טל ניסה, ללא הצלחה להסביר לבחור הצעיר שכלב נחייה לא הולך עם מחסום. אני לא יודע מה זה מחסום לפה, אבל זה לא נשמע לי משהו טוב. אני יודע שיש מחסום לפני מסילת רכבת או בכניסה לחניה, אבל מחסום לפה! איזה דבר זה?!
כשטל ראה שהעניין לא מסתדר, ביקש מאיש הביטחון שיתקשר למנהל שלו. האיש לחץ בכפתור של מכשיר הקשר שלו וקרא למנהל. כשזה ענה אמר האיש במכשיר: "יש כאן זוג עם כלב מחייה ולא רוצים לשים לו מחסום. "איריס וטל החליפו מבטים וחייכו. אני ממש הסמקתי מעלבון. "למה הוא קורא לי כלב מחייה? איך הוא לא יודע כמה שאני חשוב", חשבתי לעצמי.
המנהל, הסביר לאיש מה זה כלב נחייה, ולא מחייה, והורה לו לתת לנו להיכנס. הנפתי את זנבי אל-על ונכנסתי מבעד לדלת הרחבה מבלי לזכות את האיש אפילו במבט קטן אחד. לא מגיע לו! טל, שהיה מאד קשוח, לימד אותי לא התייחס לכלבים שנובחים ברחוב, ולהמשיך ללכת כאילו דבר לא קרה. הוא נהג לומר שכשהולכים ברחוב לא עוצרים כל רגע כדי להתווכח עם כלבים אחרים.
מושבניק חתיך ובלונדיני
כשגדלתי קצת, הם לקחו אותי איתם לכל מקום. אהבתי מאד לבקר איתם במסעדות. בזמן שהם אכלו, תמיד הייתה מופיעה מלצרית מתחת לשולחן, שם אני ישבתי ומתפעלת בקול רם מיופיי. "הוא פשוט חתיך הורס!", היו נוהגות לומר. חתיך בסדר! אבל למה הורס? סך הכל אכלתי לאיריס שלוש נעליים, אבל תמיד השארתי לה את הנעל השנייה מאותו זוג! נכון, אכלתי גם את משקפי השמש של טל, כי הוא משאיר אותם בכל מקום, ואם משעמם לי מה אעשה? בגלל דברים קטנים כאלו צריך לכנות אותי "הורס"? ובכלל מאיפה הן ידעו?
אני חושד באיריס שסיפרה להם. איריס לא קשוחה כמו טל אבל היא פטפטנית. היא בטח סיפרה למלצריות במסעדות.