הגיעו מים עד נפש?

עוד שבוע נפתח כשחופי גוש דן – מהחוף הצפוני של הרצליה ועד הדרומי בתל אביב – סגורים לרחצה. רק עכשיו, אחרי חודשיים של זרימת ביוב גולמי לים, נזכרו חלק ממהדורות החדשות לציין את המחדל הגדול, להאשים כל גורם אפשרי, לדרוש מהכנסת החדשה לחוקק חוקים מתאימים ולאפשר אכיפה, שיהוו מקדם הגנה אמיתי לסרטן שיתגלה בעוד כמה שנים. רבים בוודאי מצקצקים בלשונם למשמע הדברים. כמה נוח להתלונן ולהאשים בדיעבד.

את מה שמהדורות החדשות מדגישות עכשיו, זעקו הארגונים הסביבתיים כבר מזמן. בערוצי הנישה ברשת ובמקומונים קיים עיסוק בלתי פוסק בעניין הזיהום הנוכחי, אך הוא נשאר בשוליים. מאמרי דעה, הפגנות של בודדים, הצעות ייעול וקריאה נואשת למחאה ציבורית נענות בתגובות מבטלות, כאילו מדובר בשיגעון של סהרורים (שמאלנים כמובן, כאילו איכות הסביבה היא עניין פוליטי).

הדעה הרווחת, כך מצטייר בעייני מי שכן מתעמק מעט בנושאים הסביבתיים, היא שלאיש לא אכפת, עד שבנו חולה בסרטן ואז אפשר להאשים את המדינה. גם אם ה'ירוק' הפך לטרנד בזמן האחרון, מעטים מוכנים להשכיל ולהפנים שמדובר בבריאות של כולנו.

חוף ים סגור לרחצה משמעותו גדולה בהרבה מכמה גולשים ומתרחצים שהנאתם נגזלה מהם. המשמעות האמיתית של הדברים היא שהטינופת הזאת מחלחלת לאדמה, למי השתייה שלנו; מפעלים מייצרים לעצמם רווח כלכלי על חשבון הטבע ובריאות הציבור; נבחרי העם לא מסוגלים לעמוד מול אלה ונותנים לזה לקרות.

הזיהום המתרחש בימים אלה הוא רק אחד מיני רבים. חופי עכו סגורים לסירוגין עקב הזרמת שפכים כבר למעלה משנתיים. כמעט כל הנחלים בארץ מזוהמים בשנים האחרונות כתוצאה מההזנחה בטיפול בשפכים, חופי ים המלח גם הם נסגרו לרחצה פעמיים בשבוע האחרון, מאותה סיבה. באותה נשימה, חשוב לזכור שזיהום מים ואדמה הוא לא היחיד המאיים עלינו.

אותם מפעלים גם פולטים גזי חממה, הם אלה שבין היתר בגללם, בגלל תעשיית הבשר ובגלל השאננות הכללית בארץ ובעולם, אנחנו נתונים לשינויי האקלים המוטרפים שמאיימים לכלות את האנושות (בעוד פחות ממאה שנים, ליתר דיוק, כך על פי מדענים ברבי העולם). מתנגדי תחנת הכח הפחמית החדשה באשקלון הם מיעוט זניח, הסובלים ממפגעי ריח במפרץ חיפה ובאזור רמת חובב לא מעניינים איש, והרשימה הזאת ארוכה.

הבעיה העיקרית היא שהגורם האנושי לחולות הסביבתיות לא נגמר בתעשייה, בכלכלה דורסנית ובממשלה אימפוטנטית. הוא מתחיל ונגמר בכל אחד מאיתנו, הבוחרים איך ומה לעשות, ובעיקר במי לבחור.

בישראל לדוגמה, התעלמו אמש מ'שעת כדור הארץ' בה הוחשכו כמעט מאה בירות בעולם כהבעת עמדה במאבק בהתחממות הגלובלית. עיריית תל אביב דחתה את הארוע לאפריל, ולא ברור למה - הרי מטרת כל היום הזה הוא למדוד את ההשפעה העולמית של הפחתת צריכת חשמל ביממה. אם רק בארץ יעשו זאת במועד אחד, שונה משאר העולם, זה חסר טעם לחלוטין.

בנוסף, נרמז שסילבן שלום עשוי לקבל את תיק הגנת הסביבה. הכל טוב ויפה, רק שמעולם לא שמענו עליו כבעל אמירה סביבתית. יכול להיות שהוא יהיה מצוין בתפקיד, למרות שעושה רושם שהוא כלל לא מעוניין בו, ויכול להיות ששיטת הבחירות היא הבעייתית. אבל נקודת האל חזור היא האדישות הארצית, התפישה שפעילי סביבה נטפלים לקטנות, שמדובר בסהרוריים שלא מבינים ש"יש לנו דברים חשובים יותר להתעסק בהם".

האמת לא רחוקה מכך - זה כמעט נכון. יש דברים חשובים באותה מידה – המשבר הכלכלי ובתוכו קריסתן של רוב העמותות בישראל, הביטחון שלנו לחיות פה ללא חשש ועוד נושאים רבים שמחשבה תחילה ועשייה ציבורית יכולים לשנות. אבל יש להודות באמת, והיא שלא באמת אכפת לתושבי המדינה מדבר כמו שהם אוהבים לבוא בתלונות.

ישראלים אוהבים לעצום עיניים ולהתלונן. ישראלים אוהבים לשאוף לצמיחה כלכלית, גם אם זאת מובטחת על חשבון העניים והנזקקים. ישראלים אוהבים להתבכיין וברגע האמת להתעלם מאלה שמנסים בכל כוחם לשים מראה מול המניעים האמיתיים של מקבלי ההחלטות. ישראלים אוהבים להקטין את המיעוט האמיץ, כי הוא לא סקסי – הוא מעדיף עקרונות על רווחה כלכלית, ובכך הופך עצמו ללא אמין. שיהיה לכם זיהום נעים.