עדויות החיילים: הפושעים שוב יתחמקו

ההפתעה מעדויות חיילי המילואים על הרג חסר הבחנה בעזה חושפת עד כמה עמוקה ההכחשה העצמית שבה נתונה רוב החברה בישראל, ובמילים אחרות עד כמה אנחנו, הישראלים, חיים בסרט. במהלך המתקפה על עזה הרג צה"ל יותר מ-1,300 בני אדם, מיעוטם לוחמי ארגונים ורובם המכריע ילדים, נשים וגברים שנורו, הופצצו או הופגזו למוות. סיפורים על משפחות שלמות שנמחו באבחת פגז או שנקברו מתחת להריסות בית שעליו הוטלו טונות של חומרי נפץ הגיעו לתקשורת. תמונות ההרס מרצועת עזה התפרסמו ברחבי העולם. ועם זאת, החברה הישראלית שוב ושוב מסרבת לראות ולהאמין ביציר כפיה.

אחד הדברים שמאפשרים לישראלים לאטום כך את עיניהם ואת אוזניהם, לסלוח ולשכוח את הפשעים שמבצעים בשמם בחצר האחורית של גוש דן, הוא האמונה במוסריותו של צה"ל ובמוסריותם של "הבנים". אמונה זו היא הדת האמיתית של רוב אזרחי ישראל, שיהיו מוכנים להאמין שהשמש זורחת בלילה לפני שיאמינו ברצחנותו של צבא ההגנה, גם אם מדובר ברצחנות מתועדת היטב. אולם על מה מבוססת האמונה הזאת? מתי בדיוק הוכיחו חיילנו את ההומניות והרגישות המופלגת שאנו נוטים לייחס להם? אף שעוד ועוד עדויות שנחשפו בשנים האחרונות חשפו תמונה הפוכה - אכזריות, חוסר גבולות וזלזול בחיי הפלסטינים כמדיניות שיטתית ויומיומית של צה"ל – ממשיכים הישראלים לשנן את המנטרה הקבועה: צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, ואם כל עם אחר היה במצבנו הוא היה נוהג באופן גרוע בהרבה.

התפיסה זו של "טוהר הנשק" של צה"ל נשענת במידה רבה על האמונה ש"אנחנו" טובים ומוסריים יותר מכל עם אחר. זוהי למעשה אמונה גזענית לכל דבר, שמציבה את העם היהודי כעליון, כעם סגולה. ואם העם הוא מוסרי וצודק מעצם טבעו, הרי שגם הצבא שלו כזה. אמונה זו במוסריות הצבא הופכת להנחת עבודה שאליה מתאימים את העובדות ולאורה יש לפרש את ההתרחשויות. כך, עשרות הילדים שנהרגו בבית הספר הופכים לשקר או הגזמה (כי צה"ל לא עושה דברים כאלה); אם נשים, גברים וילדים נשרפו בהפצצות הזרחן, הרי שהם כנראה הוחזקו כבני ערובה בידי חמאס (כי צה"ל לא עושה דברים כאלה); ואם משפחה נמחקה בהפצצת חיל האוויר, אז מדובר בטעות מצערת (כי צה"ל לא עושה דברים כאלה).

האמת הבנאלית היא כמובן שאין שום דבר מיוחד בחיילי צה"ל. הם אינם מפלצות צמאות דם, כפי שהם מוצגים לעיתים בקריקטורות בעיתונים ערביים, אבל גם לא צדיקים רגישים החוטאים בכתיבת שירה כמו שחלק מאיתנו היו רוצים להאמין. חיילי צה"ל, כמו החיילים האמריקאים בעירק או החיילים הסינים בטיבט, הם פשוט חיילים בצבא כובש שאומנו לבצע פקודות באטימות, מבלי לשאול שאלות ותוך השהיה של שיפוטים אחרים. קח אנשים, תן להם נשק, טפטף קצת שנאה מתובלת באיום, ספר להם שמותר להם לירות בכל מה שזז, ותקבל "יד קלה על ההדק" במקרה הטוב, ורצח המוני במקרה הרע. במובן זה אמירתו של הרמטכ"ל לשעבר היתה מדויקת להפליא. כאשר טייס בצבא הישראלי מטיל פצצה של טון על שכונת פחונים ברצועת עזה, מה שהוא אמור להרגיש זה רק רעד קל בכנף, וכל תחושה אחרת היא מקרית לגמרי. העדות שחשפו חיילי המילואים של מכללת אורנים בדבר הקלע שירה באם ובשני ילדיה רק כי הם התבלבלו בדרך, מדגימה בדיוק את אותה צורת מחשבה טכנוקרטית של חיילים בצבא. מה שצריך להבין הוא שאותו קלע נהגה כהלכה, או במילים אחרות הוא פעל לפי הפקודות.

אפשר לשער שגם הפעם עדויות החיילים על הפשעים בעזה לא יחוללו כל שינוי בתפיסת הצדק העצמי וההכחשה שבה נתונה החברה הישראלית. מכיוון שהעדים הם לוחמים, ולא נניח פלסטינים או פעילי זכויות אדם, הוקעתם כשקרנים מסובכת מעט יותר. לכן, צה"ל ימהר "לבדוק", "לבחון" ו"לתחקר" את הטענות. במקרה הטוב המסקנות יראו בערך כך: "מדובר במספר קטן וזניח של מקרים בודדים וחריגים שאינם מעידים על הכלל, ושבכל מקרה נעשו בטעות מתוך חוסר הבנה של הוראות הפתיחה באש, ובזמן שחיילינו היו נתונים תחת מתקפה כבדה, תוך כדי שימוש של חמאס באזרחים כבמגינים אנושים". במקרה המופרך שתתקיים חקירה, הרי שהיא תסתיים במסקנה שאי אפשר למצוא את האשמים או להבין בדיוק מה קרה שם. בכל מקרה, בעוד שבוע או שבועיים אף אחד כבר לא יזכור, ואחרי שייחשפו העדויות ממקרי ההרג הבאים נוכל להיות מופתעים שוב.

מה שכדאי לזכור הוא שמנגנוני ה"תחקיר" ו"ההפתעה" הללו נועדו לא רק להעלים את העדויות ולהמשיך ולטפח את ההכחשה הישראלית, אלא גם להסיט את אור הזרקורים מהאחראים האמיתיים לפשעי המלחמה, תוך כדי טפילת כל אשמה אפשרית על הש"ג. עדויות החיילים הנוכחיות חושפות שוב כי הרג מאסיבי של אוכלוסייה אזרחית בידי חיילים נובע קודם כל במתירנות של הוראות הפתיחה באש. הקלע שירה בדם קר באם ובילדיה היה באמת בורג קטן במערכת. אלה שצריכים לשאת באחריות לפשעי המלחמה הם בראש ובראשונה המפקדים הבכירים ואנשי הממשל שניסחו את הוראות הפתיחה באש. הם היו אלו שתכננו, הכשירו וביצעו את ההפצצות המסיביות על האוכלוסייה העזתית. הם היו אלה שאישרו את ההפגזות חסרות ההבחנה ואת השימוש בזרחן ובמצרר. הם היו אלה, שהחליטו לכנות את המתקפה שהנחיתה ישראל בחג החנוכה על תושבי רצועת עזה בשם "עופרת יצוקה", ובכך, תוך שהם מרוצים בוודאי מהציניות הנבובה שלהם, הבהירו לברגים הקטנים שהשתתפו במבצע, מהי בדיוק רוח החג, רוח המפקד.