בונבון

למרות שבחייו הפרטיים וינסנט גאלו הוא חובב רוק מתקדם לא קטן (ואף שילב להיט לוהט של קינג קרימזון בפסקול סרטו המשובח "באפלו 66"), הדיסק החדש שלו, “When”, רחוק שנות אור מכל מה שעלול להישמע מופק או מגובש או מוקפד או מקצועי או מתוחכם. אין מה לעשות בקטע הזה, כי איך שלא נהפוך את “When”, אפילו אם נשקשק אותו לצדדים, לא תמצאו בו משהו שחורג מגבולות כוונת המשורר, ואפילו אם ננסה, לרגע, להלביש עליו בגדים לא לו, זה לא יעזור. זהו דיסק ממש ממש יפה. וזהו.

הרבה זמן לא שמענו דיסק יפה, לא? שהיופי בא לו ממקום לגמרי שונה מאשר בדיסקים יפים אחרים, שיש סביבו מין הילה שלווה שלחלוטין מבטלת שיפוט שלו לפי אמות מידה של זמן, מקום ואופנה כזו או אחרת (ואם תקראו לדיסק של גאלו "לואו-פיי" אני אשבור לכם ת'ראש). דיסק יפה כזה עם שירים יפים ועטיפה יפה ושמות יפים של שירים וזמר ששר יפה ומנגן יפה בגיטרה.

וינסנט גאלו – כפי שבוודאי קראתם בעמודים האחוריים של "לאשה" – הוא איש רב כשרונות, ושמעתי שיש מבקרי רוק שמעדיפים לכנות אותו בתואר כבד המשקל "איש רנסנס", כשבסך הכל מדובר בבנאדם שהיה חבר בהרכב היפ הופ בשנות השמונים, צייר, דיגמן, ביים ועשה כל דבר שעושה לו טוב על הלב. כוחו האמנותי של “When” נובע מהתשוקה הזאת של גאלו לעסוק בכל אקט יצירתי שרק עולה על דעתו, והוא משתבץ היטב בין כל שאר הבחירות התרבותיות שגאלו עשה במהלך חייו (אמנות פלסטית, קולנוע או מוזיקה).

ולמרות שהדיסק הזה יוצא ב"ווארפ", לייבל האלקטרוניקה הבריטית המשוחזרת שהיה צריך כבר להתחיל להספיד את עצמו לפני יותר משלוש שנים, אין לו שום בעיה למצב את עצמו באגף האינטימיות החדשה של הרוק האמריקאי, לצד הגברים הרגישים של מרקורי רב וספרקלהורס, לנפק קטעי גיטרה בניחוח מינימלי ולמקם את השירים המוצלחים שלו בהיכל התהילה של שירי האהבה הגדולים ביותר של האמריקנה, משל היה "מיי פאני ולנטיין" שעוסק בתימת געגועים, תמימות וחיבה בנימה הכי פיפטיזית שיש אבל בפיכחון של שנות האלפיים שאומר שגם אם אתה שר שירי אהבה חרישיים ויפים לחברה שלך לורה, זה עדיין לא אומר שהיא לא מקבלת מאחורה.