יום אחד, לקח אותי טל איתו למקום מאד משונה. אנשים ישבו על מזרונים בצורה משונה ושתקו. המון זמן ישבו ושתקו. הם קוראים לזה "מדיטציה" או משהו כזה. בהתחלה, התיישבתי גם אני והסתכלתי עליהם. היה נורא משעמם, אז הלכתי לישון. פתאום, העירו אותי והוציאו אותי החוצה. אמרו שאני נוחר וזה מצחיק אותם. אז, שיצחקו! יותר טוב לצחוק מאשר לשבת ברגליים שלובות, לבהות בחלל החדר ולא להגיד מילה. אנשים הם יצורים מאד משונים...
מה שמתחשק לי זה לישון
אחרי זמן מה שכבר גרתי עם טל ואיריס, החלטתי שהגיע הזמן ללמוד מה זה "לעבוד במחשב". כשאיריס התיישבה מול המחשב שלה, קפצתי והתיישבתי על הברכיים שלה, כדי לראות יותר טוב מה היא עושה. היא אמרה שאני כבד והורידה אותי לרצפה. הלכתי לטל וטיפסתי על ברכיו. הוא לא גירש אותי. הרבה זמן התבוננתי במה שהוא עושה, אבל לא הבנתי דבר. בסוף, נרדמתי (אז בכל זאת הרווחתי משהו). כשהיו תוקפים אותי הגעגועים לאמא ולאחים שלי והייתי מאד צריך שמישהו יחבק אותי, הייתי מטפס על ברכיו של טל, נרדם וחולם על אמא. הוא אף פעם לא גירש אותי.
אנחנו הלברדורים, מאד אוהבים מים. בסך הכל, בארץ מוצאינו, קנדה, במחוז לברדור, שנקרא כך לכבודנו, אנחנו עובדים במשיכת רשתות הדיג לסירות הדייגים. הרשתות מלאות בדגים טעימים, ואם אחד מהם מנסה לברוח, אנחנו קופצים למי האוקיינוס הקרים, ומביאים את הדג חזרה לסירה. מכיוון שאני אוהב מים, טל מרשה לי להתקלח איתו. לפעמים, אני יוצא לפניו מהמקלחת וסוחב לו את המגבת או החולצה. הוא רודף אחרי וצועק ואיריס מתגלגלת מצחוק.
אלווין מגלה שמורת טבע סודית
בגלל תאוותי למים, הסתכסכתי פעם עם אבא של איריס. יום אחד, כשנסענו לבקר את הוריה של איריס, הם התיישבו סביב השולחן הגדול שקרוב למטבח, מזגו לעצמם משקאות והתחילו לדבר על כל מיני דברים שאותי לא מעניינים. היה לי מאד משעמם ויצאתי לגינה לחפש את סיסי החתולה, אולי היא תסכים לשחק איתי. כאשר נכנסתי לגינה וטיילתי בין ערוגות הפרחים, ראיתי פתאום משהו מבצבץ מהאדמה. חפרתי קצת ברגלי ומשכתי את החפץ בשיני. זרם אדיר של מים פרץ מהאדמה ונרטבתי מקצה הזנב ועד הראש.
"גיליתי מעין נסתר," חשבתי לעצמי, "ההורים של איריס אפילו לא ידעו איזה אוצר יש להם בגינה!". רצתי הביתה לספר על תגליתי המרעישה, ומרוב התרגשות, שכחתי לזרוק את החפץ שמשכתי מהאדמה ונשאר בין שיני. טל היה הראשון שהבחין בי והחל לצעוק: "אלווין תלש ממטרה!". כולם רצו החוצה בבהלה. אבא של איריס מיהר לקצה הגינה וסובב משהו. לפתע מי המעין הפסיקו לזרום. מאותו יום, כשנסענו לבקר את הוריה של איריס, לא הורשיתי יותר לצאת לגינה. אנשים כפויי טובה.
כך עברו להם הרבה ימים. היה כיף גדול בבית במשמר השבעה אצל איריס וטל - המשפחה האומנת שלי. אני מאד אוהב אותם ולפעמים מתגעגע אליהם.
