שר הביטחון אהוד ברק זוחל על גחונו לממשלת ימין, מתקשה להבין שנוכחותו בה רק תספק לה לגיטימציה ותסייע להפוך אותה למעין "מתונה". ממרומי מגדל משרד הביטחון, ברק לא מבין שהצעד הזה יהווה קבורת חמור למפלגתו. פואד ושמחון כבר מזמן בעד, עכשיו צריך לשכנע את יחימוביץ' ואת פינס. כנראה שלהרצוג יהיה קשה לסרב להצעת חמשת השרים של נתניהו. אם זה היה תלוי רק בברק, הוא היה מתפצל מהם, או מאפשר להם להתפצל ממנו, העיקר להמשיך ולשבת בממשלה. למרות שהוריד את מפלגת העבודה לשפל חסר תקדים במספר המנדטים, ברק האנליטי, הגאון לדעת עצמו, לא רוצה לשבת באופוזיציה או לפנות את כסאו. במקום לקחת אחריות פיקודית מנהיגותית כפי שמתבקש ממי שמתיימר להיות מנהיג אמין ורציני, ולהשתקם מהאופוזיציה, ברק יזחל לביבי. חלחלה אוחזת בו כשהוא חושב על האפשרות שיהיה חבר כנסת מהשורה.
בכניסתו לממשלה מקווה ברק לצוד כמה ציפורים. אחת מהן היא נטרול קיומה של קדימה כאופציה לכניסה לקואליציה. רק מקווה שקדימה תתרסק באופוזיציה וגם ביבי מאמין בכך. שניהם חושבים שמופז, בוים, שטרית ודיכטר לא מסוגלים לתפקד כחברי כנסת רגילים. כלל לא בטוח שהגאון וחבריו צודקים, ויתכן שבאופוזיציה קדימה תיבנה כאלטרנטיבה שלטונית ובבחירות הבאות תגדיל את כוחה.
הלעז והבוז שברק ומפלגת העבודה סופגים עכשיו יגרמו ככל הנראה לכך, ששארית התמיכה הציבורית שעוד נותרה להם תתפוגג לקראת הבחירות הבאות, ואפילו מר"צ המובסת עשויה לחזור אז ולהיות מפלגה משמעותית, בוודאי ביחס לעבודה. תומכי העבודה המורכבים מזקני בורוכוב ופעילי השומר הצעיר הולכים ומתמעטים, ודור המשך לא צומח באדמת הבור של ברק. בממשלת ימין תמחק העבודה בהדרגה מהמודעות הפוליטית.
הפיל את אולמרט, הפיל גם את עצמו
מי שיביא למחיקתה יהיה אהוד ברק, זה שהביא להפלת אולמרט, ושרק לפני זמן קצר אמר שהעבודה תשרת את העם באופוזיציה, תבנה שם מחדש ותלחם על עקרונותיה. זה האיש שחשב שהצלחתו תהיה בהדחת שר המשפטים פרידמן, בתקווה שקדימה תתפרק ובסיכול כניסת האיחוד הלאומי לממשלה. אכן, הישגים עצומים.
בוועידת המפלגה, שתתכנס כנראה בשבוע הבא כדי לאשר את החבירה לביבי, ידבר ברק על הזכות של האזרחים לחיות בביטחון כשהוא אוחז בהגה משרד הביטחון. הוא ורק הוא. ברק יזכיר את גלריית הצעירים שיקודמו לתפקידי שר, ביניהם הכוכבים החדשים פואד ושמחון נאמניו. ברק גם יזכיר את הפצצה האיראנית, את החמאס בדרום ואת החיזבאללה בצפון. ים של סכנות יאפשרו לברק לדבר על אחריות.
יעברו חודשיים וביבי כבר ישמע מברק שהוא ראש ממשלה עצבני ומזיע שלא מבין בביטחון, ושרק העבודה נותנת לממשלתו לגיטימיות ציבורית-מוסרית. אדרבא, שביבי יזיע. מי שמכניס הביתה נחש באמת צריך להזיע. במהלך אותם חודשיים ברק גם יתעמת עם ליברמן, יעלון יתקוף את ברק, ישי יקרא שוב להחריב את עזה מהיסוד והציבור יחשוב שהוא בתוך מחזה אבסורדי של יוג'ין יונסקו.
רות, סוף
אם משהו בתסריט לא יפעל כפי שתכנן, ברק תמיד יכול לפרוש לבדו, להתמנות לשר הביטחון ולהשאיר את חבריו בעבודה לנפשם. ראו מקרה משה דיין בגין. עד אז, אוי לי מיצרי, לוחש ברק לעצמו, ואוי לי מיוצרי. המסך יורד על מפלגת העבודה. אין ולא יהיה הדרן.
* הכותב הוא יועץ תקשורת שיווקית ואיש יחסי ציבור.