אובמה לא ילחץ על נתניהו

מערכת היחסים שבין ממשל אובמה לממשלת נתניהו שעתידה לקום, נראים כמו כרוניקה של עימות ידוע מראש. בצד השמאלי של הזירה, במשקל על כבד, לבוש כחול-שחור ניצבים ברק אובמה והממשל האמריקאי הליברלי ביותר, השמאלני ביותר ולמרבית הדעות גם האנטי ישראלי ביותר שידעה ארצות הברית מעודה. בצד הימני של הזירה, במשקל נוצה עטוי תכלת לבן דהוי ניצבת ממשלת נתניהו-ליברמן-בן ארי, ממשלה ימנית שמרנית, שאפילו את עיקרון שתי מדינות לשני עמים, היא אינה מוכנה לאמץ.

עד עכשיו אובמה מפיץ נופת צופים של פתרון מחלוקות בשכנוע הדדי, וטיפול באיומים על שלום העולם בגישה פוסי-פייסנית בנוסח צ'מברלין. כנראה שהוא יאלץ לחרוג ממנהגו כשישראל בראשות נתניהו לא תתיישר לפי מדיניותו. בין איתות מתנחמד לסוריה ומסר נוטף חנופה לאירן, הוא גם הספיק לבטא את התנגדותו למדיניות הליכוד וגם לבצע בממשלו אי אילו מינויים מדאיגים של אישים הידועים כשונאי ישראל מובהקים. האם קיימת סבירות גבוהה שאנו הולכים לעימות עם ממשל אובמה? כן. האם הדבר וודאי? לא. את העימות ניתן למנוע.

ביחסים בין מדינתיים נוצרים זיווגים מפתיעים. מנהיג הלייבור בבריטניה, טוני בלייר, קשר את גורלו בזה של ג'ורג' בוש הרפובליקני. קנצלר גרמניה השמרני הלמוט קול הידק את יחסי גרמניה צרפת ושיתף פעולה עם מיטראן הסוציאליסט. מנחם בגין קיים יחסים חמים עם ראש ממשלת בריטניה, ג'יימס קלאהאן, איש הלייבור, וכונן יחסי איבה מנומסת עם הנשיא ז'יסקאר דאסטן, איש הימין הצרפתי.

גם ההיסטוריה של הרומן בין ישראל לבין ארצות הברית רצופה זיווגים מפתיעים ולא טבעיים. לגולדה ורבין (מפא"י-העבודה) היו יחסי קירבה עם ניקסון ופורד הרפובליקנים, ודווקא עם קרטר הדמוקרטי עלו יחסי רבין והמימשל על כל שירטון אפשרי. היה זה הממשל הרפובליקני של רייגן היה זה שהטיל סנקציות על ישראל בעקבות ההתקפה על הכור העירקי, וממשל בוש האבא הקפיא את הערבויות לקליטת העלייה מברית המועצות בתקופת שלטונו של יצחק שמיר. זאת על רקע המשך הבנייה וההתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון.

ניתן לקבוע, שבדפוס היחסים שבין וושינגטון לירושלים אין מתכונת קבועה ואין כללים ברורים. מערכות היחסים בין ממשלים שונים הן לא רק פונקציה של דעות, מדיניות מגובשת ואינטרסים, אלא גם פונקציה של התנהלות אישית וכימיה אנושית. יחסי שרון ובוש הבן הם דוגמא מובהקת לכך. הם החלו באקורד צורם, כשבוש גער בשרון אל מול המצלמות. שרון הבין את המסר ועבר לאסטרטגיה הגורסת שיש להימנע מעימות עם בוש בכל מחיר. בד בבד, טיפח שרון גם מערכת יחסים חמה עם מזכירת המדינה קונדוליסה רייס, עד כדי חלוקת מחמאות פומבית לרגליה היפות.

שרון גם קיבל מעט עזרה מידידים. יאסר ערפאת נתפס משקר לבוש בעניין ספינת הנשק מאירן, ובשאר אסד נתפס כעומד מאחורי רצח ראש ממשלת לבנון חרירי. קאובויס כמו בוש לא אוהבים שמשקרים להם ורוצחים את בעלי בריתם.

מי שמתיימר לשמש כחזאי באשר ליחסי נתניהו-אובמה בהסתמך על היחסים בין ממשלת נתניהו לממשל קלינטון, לוקה בפשטנות יתר. הבדל אחד יסודי בין קלינטון של 1996 לאובמה של 2009 הוא, שבשנת 1996 קלינטון נבחר לקדנציה שניה בעוד אובמה רק מתחיל את הראשונה, וכבר מתכנן את בחירתו לשניה. מרבית היהודים שהצביעו עבורו. בעודם מתגברים על החשש מיחסו לישראל, הבטיחו לו את הניצחון במדינות אסטרטגיות כמו פלורידה, פנסילבניה ואוהיו, וגם ואת כספם. הציבור הזה הוא גם שיכול להטות את הכף בבחירות הבאות, והוא לא יקבל בשום תנאי פגיעה בישראל שתסכן את קיומה. אובמה יודע לעשות את החשבון הזה, וגם מכיר את ההיסטוריה - שני הנשיאים שנתפסו כאנטי-ישראלים בשל לחצם על ישראל, קרטר ובוש האבא, נשלחו הביתה לאחר קדנציה אחת.

נתניהו מכיר את ארצות הברית ויש לו קלף מנצח ביד. עם כל הכבוד לאובמה, ראש ממשלת ישראל הוא הגורם בר הסמכא בעיני העולם היהודי לנהל את הסיכונים של מדינת ישראל, ולא הממשל האמריקאי. תפקידו של נתניהו הוא לנהל דיאלוג לא רק עם המימשל של אובמה אלא גם עם יהדות ארצות הברית. במהלך הקדנציה הקרובה אובמה יוכל למתוח את החבל עם נתניהו עד לנקודת המשבר שמול הקול והממון היהודי, והוא לא יסכן את סיכויי היבחרותו מחדש על מזבח עיקרון שתי המדינות. עקרון, שבסופו של דבר הוא הבייבי של בוש ולא הבייבי שלו.