איריס וטל הם אנשים מאוד מוזרים. מתעוררים בבוקר, שותים משקה ריחני ובעיניים חצי עצומות מתיישבים בחדר הגדול, כל אחד מול טלוויזיה משלו . אחר כך הם מתחילים ללחוץ על הכפתורים שעל הלוח שלפניהם ומדברים אל התמונות המתחלפות. אין שם הרבה תמונות יש הרבה מילים שאני לא מבין. רוב היום הם יושבים מול הטלוויזיה ומדברים אליה. הם קוראים לזה "לעבוד במחשב". גם כן עבודה. מדי פעם, אני סוחב לאחד מהם כפכף ובורח איתו לחצר, אולי יבואו אחרי החוצה ונשחק קצת. אבל הם, כלום! ממשיכים לשבת ולדבר עם הטלוויזיות שקוראים להן, מחשב.
בבוקר ובצהריים הם יוצאים איתי לטיול קצר במושב. כל פעם רק אחד מהם. הכי כיף זה טיול בלילה - אז אנחנו יוצאים שלושתנו ועושים סיבוב גדול. כאשר עוברים בגן השעשועים, אני רץ למגלשה ומתגלץ'. כיף! לפעמים טל מתגלץ' איתי, הוא כזה תינוק... ביום, אם עוברים בגן השעשועים, לא מרשים לי לעלות על המגלשה. פעם ברחתי לטל ורצתי ישר למגלשה. היו שם המון ילדים והתגלצ'נו ביחד. הילדים מאד אהבו את זה ונורא צחקו, אבל האמהות כעסו וצעקו עלי ועל טל. אני לא אוהב את האמהות הרגזניות האלו. בסך הכל רק שיחקנו קצת. גם אני ילד וגם לי מגיע לשחק עם יתר הילדים.
מה אכפת להם שאני זללן?
לפעמים, בערב, כשטל ואיריס מחזיקים ידיים ולא כל כך משגיחים עלי, אני מסתלק לי בשקט ורץ לצרכניה. אני לא כמובן לא קונה דבר כי בלילה הצרכנייה סגורה. אבל גיליתי שליד הדלת האחורית הם מחביאים ארגז עם ככרות לחם. אז אני נכנס מתחת לברזנט שמכסה את הארגז ולוקח לעצמי באגט טעים. עד שהם מגיעים, אני עושה לי סעודת מלכים. לפעמים, לוקח לאיריס וטל קצת יותר זמן לגלות את מקום המחבוא שלי ואז אני אפילו מספיק לזלול שני באגטים. אוי, כל כך כואבת לי אז הבטן! אבל לא נורא, באגט זה טעים וזה שווה את הכאב.
בכלל, אני מאוד אוהב לזלול. פעם אחת, באמת הגזמתי. איריס וטל השאירו אותי לבד בבית והלכו להם, לא יודע לאן. מאד שיעמם לי, אז התחלתי לחפש משהו מעניין לשחק איתו. כשהגעתי למחסן והצלחתי לפתוח את אחד הארונות, גיליתי אוצר: שק האוכל שלי, שמזה זמן רב חיפשתי אותו ללא הצלחה. טל, הקמצן הזה, כל פעם נוהג לתת לי חצי כוס של גרגרים טעימים, בבוקר ובערב.
"עכשיו אראה לו. אוכל את כל הגרגרים בשק!" חשבתי לעצמי, "שילמד לקח, הקמצן!" הפכתי את השק, דחפתי את ראשי פנימה והתחלתי לזלול. הבטן נעשתה לי כבדה ונשכבתי על הרצפה, אבל לא הפסקתי לזלול. לפתע שמעתי את קולה של איריס. "אלווין, איפה אתה?" היא צעקה.
"אוי, הם חזרו!" חשבתי ורציתי לקום ולברוח בכדי להסתתר. אבל מי יכל לעמוד, שלא נדבר על לרוץ. כשטל גילה אותי, שוכב ליד שק האוכל השדוד, הוא מאד כעס עלי. קמצן!
איריס מאד מודאגת טלפנה לארנה ושאלה מה לעשות איתי. אני לא שמעתי מה אמרה ארנה, אבל שלושה ערבים לא יצאנו לטיול במושב, ורק בקושי יכולתי לטייל קצת בחצר. איך שכאבה לי הבטן... ממש נורא, אבל מה, הענשתי את טל על קמצנותו.
לפעמים, נהגנו לנסוע לקניון, ואז הלבישו לי אפודה כחולה שכתוב עליה "גור נחייה". המון אנשים ובעיקר ילדים ליטפו אותי ואמרים כמה חמוד אני. אני אוהב ללכת לקניון.
