לילות שלמים ייחלתי לרגע הזה בו הוא יוודע לקיומי, ימים ארוכים חיכיתי, קיוויתי וחלמתי והנה הוא הגיע, כל כך התרגשתי כשזה קרה, בכל מאודי השתדלתי לא לצאת מגידרי כשהוא הופיע בפתח ביתי, כוחות נפשיים עצומים ורמה ראויה של משמעת עצמית נדרשו על מנת לטשטש את פרץ האושר שניכר על פניי בבואו, ליבי פעם בחוזקה בעודו עומד מולי, אך עמדתי בגבורה מולו וברגע נדיר של אומץ הזמנתי אותו להיכנס, הכנתי לו את הקפה הכי מושקע שהכנתי מעודי .
בכל זאת זה לא מה שתכננתי שיקרה, לא תיארתי לי שכך יתגלגלו הדברים, בחלומות הכי הזויים שלי לא דימיינתי שדווקא בערב הזה הדברים יגמרו ככה. פעמון הדלת צלצל בדיוק ברגע בו השיחה החלה להתפתח, כשהמבוכה כבר היתה מאחורינו וכשהמבטים לא חיפשו מפלט אלא נפגשו בהתרגשות, העיניים שלו נצצו כשהוא דיבר אליי והיה ברור כי חיכינו שנינו לרגע בו נפגש.
הדבר האחרון שציפיתי לו הוא לגלות שמאחורי הדלת עומד זוהר, הוא נכנס בסערה ולא חיכה שניה אחת לפני שהחל לדבר "אני כבר חודשיים לא ישן, אני לא נושם, אני לא יכול לתפקד בצורה כזו, אני לא בנאדם, יפה שלי, אני כל כך רוצה אותך בחזרה, תגידי לי שאת מרגישה כמוני כי אני לא עומד בזה, אני מתחנן אלייך, אני מוכן לעשות הכל למענך, לא עוברת דקה בה את לא במחשבותיי, אני עשיתי טעות אהובה שלי, בבקשה ממך, תתחתני איתי יפה, אני מבטיח שאעשה אותך מאושרת לנצח, רק תגידי כן, בבקשה." אמר והוא כורע ברך מולי.
זה יהיה שקר גמור לומר כי ליבי לא החסיר פעימה באותו רגע, זוהר ואני היינו יחד כמעט שנה וזה נגמר לפני חודשיים וחצי, הפרידה מזוהר היתה לי אחד הדברים הקשים ביותר שנאלצתי לחוות ולמשך זמן רב לא היה דבר שייחלתי לו יותר מאשר הסיטואציה הנוכחית. בהחלט ראיתי את עצמי אם לילדיו של זוהר, המשפחות שלנו חברו יחד והייתה החלטה על התקדמות למיסוד יחסינו עד שזוהר קיבל פיק ברכיים והחליט לשבור את הכלים, הוא עזב את הדירה שלנו ואמר שהוא חייב אוויר לנשימה, שהוא מרגיש חנוק ולא יכול להשאר עוד רגע אחד, כעבור שלושה שבועות בהם לא נשמע ממנו קול החזרתי את מפתחות הדירה לבעליה ואחרי תקופת התאוששות של חודש וחצי קשים במיוחד אצל ההורים שכרתי לי דירה ומצאתי את בועז.
המראה של בועז והניחוח המשכר שנדף ממנו השכיח ממני כל רגש צער וחרטה על זוהר ועל תום יחסינו, כבר לא ייחלתי לשובו של זוהר, כבר לא חלמתי על בואו עם טבעת, מצטער על כל מה שהיה ומבקש את ידי בחזרה, זה קורה עכשיו מולי ואני כבר לא נמצאת שם, ליבי עזב את זוהר ברגע שבועז הופיע, עזב אותו והחלים. עכשיו הוא כורע מולי ואני מחזיקה לו את היד, הרגש הכי חזק שאני מצליחה לגייס עבורו הוא חמלה וצער עליו, על הזמן הלא נכון שבו הוא בחר להתפכח, על כי כבר מאוחר בשבילנו, זה כבר לא מה שאני רוצה ואני לא יודעת איך להסביר לו שהטבעת שהוא מחזיק כבר לא מתאימה לי, רציתי פעם והיום כבר לא.
הוא כנראה צעד על קצות האצבעות לכיוון הדלת, לא ראיתי אותו עובר, פניי היו מורכנות לכיוונו של זוהר, "אני חושב שזה זמן לא טוב, יש לי כמה דברים שאני צריך לעשות, היה נעים בכל אופן, להתראות שרון" אמר בועז ויצא, הוא אפילו לא הסתכל עליי כשדיבר, פשוט יצא וסגר אחריו את הדלת.
כל כך הצטערתי, רציתי כל כך לעצור אותו, לקרוא לו שלא ילך, לומר משהו כדי שיחזור אך זוהר אחז בידי בחוזקה ומשך אותי אליו, כרעתי גם אני אליו, ישבנו שנינו על רצפת החדר - אחד מול השנייה והרגשתי איך אני לא לאט לאט נכנעת, לא יכולה יותר לספוג את סחרור הרגשות הזה, הכוחות עזבו את גופי וברגע אחד הדמעות מילאו את עיניי, לא יכולתי לעצור את עצמי, חיבקתי אותו והתייפחתי על כתפיו, על הכל, עליו ועל בועז שהלך, על התשישות הנפשית שעטפה אותי באותו רגע ועל חוסר המזל המשווע שכיכב כל הערב.
הצלחתי לומר שתי מילים שגרמו לזוהר להשתחרר מאחיזתו ולעזוב את הדירה, "זה מאוחר מידיי, בשבילנו" אמרתי, עיניו מלאו דמעות, הוא לקח את הטבעת והלך.
למחרת בבוקר התעוררתי מבולבלת ותשושה, ירדתי לטיול עם הכלבה והניחוח לא היה, בועז לא יצא עדיין, עמדתי מעבר לכביש עם הפנים לכניסה לבית, בועז יצא מהבניין אוחז שתי כוסות קפה בידיו, אחריו פסעה בחורה, יפיפייה.
efratcoffee@walla.com