השמאל היהודי מת

אם לב ברונשטיין היה קם היום לתחייה, הוא כנראה היה לומד משפטים בסט פטרבורג ו"טרוצקי", שמו המהפכני היה מושלך אל מה שהוא עצמו כינה "פח האשפה של ההיסטוריה". אם רוזה לוקסמבורג היתה מסתובבת היום בברלין, העוברים והשבים היו חושבים שהיא הגיעה מבית מלוכה במדינה האירופאית הנושאת את שמה. אילו הופיע היום משה הס ברחוב הירושלמי שנקרא על שמו, לחולפים ברחוב לא היה מושג שהאיש שיתף פעם פעולה עם קארל מרקס.

הגיע הזמן להכריז על מותו של השמאל היהודי, ועל מצבתו לכתוב "נולד במאה ה- 19, בשולי החברות האזרחיות המתהוות באירופה. חתר כל חייו לחברה שוויונית והשתעשע בקידום מהפכות. מצא את מותו בבחירות בארצות הברית ובישראל (נובמבר 2008 ומרץ 2009)". בחירות שהגשימו את התמסדותן של קהילות יהודיות ואת ההפרטה של ערכיהן.

מחקרים רבים תיעדו בעשורים האחרונים את תרומתם של יהודים באמריקה למאבקי השחורים למען זכויות האדם (שנות ה-60 של המאה הקודמת), וניתחו והסבירו את הסדקים במה שנראה פעם כברית היסטורית שנכרתה בין שתי קבוצות מיעוט. אם פעם השמאל היהודי נחשב כגורם חיוני לקידום חברתי באמריקה, בין השאר בשל קשריו הסימביוטיים עם פעילים שחורים כמו מרטין לותר קינג, הרי שמסע הבחירות לנשיאות חשף את הפוליטיקה היהודית שם בבטלנותה. עולמם של יהודי ארצות הברית עבר שינוי של ממש עם כניסתו של אדם שחור לבית הלבן.

רוב היהודים אומנם הצביעו אובמה, אבל הוא לא באמת היה זקוק להם, ומן הסתם העריך שהיהודי הליברלי באמריקה העדיף מלכתחילה את הילארי קלינטון. אמנם האיש הקרוב ביותר לאובמה, רם עמנואל, הוא בן לישראלים לשעבר שבהיותם "יורדים" משתייכים לתת-קהילה המודחת ביותר בעולם היהודי. ג'ו ליברמן, שבבחירות 2000 כמעט כבש את תפקיד סגן הנשיא, סימל את התרחקותם של הליברלים היהודיים מאובמה בהופעה מבישה בוועידה הרפובליקנית.

מיסוד שיטות אפליה מתקנת בשנות השבעים אפשר את עלייתו של אובמה לשלטון ב-2008. כאשר הנושא עלה לסדר היום באמריקה בשנות ה- 70, ארגונים ופעילים יהודים, שמאלנים ושמרנים כאחת, התנגדו לו בחירוף נפש, כאילו שהוא מבשר על בואה לאמריקה של מדיניות "נומרוס קלאוזוס" אנטישמית. כשם שאיש בשמאל היהודי לא הבין אז שהאפליה המתקנת עתידה לחולל שינוי במעמדם של השחורים, כך גם היום יהודים ליברלים שדווקא כן הצביעו בעד אובמה מתקשים לערוך את חשבון הנפש המתבקש. אולי כי זה עלול להביא אותם למסקנה שהם ומורשתם לחלוטין בלתי רלוונטים לקידום החזון הליברלי באמריקה.

כשהכנר יצחק פרלמן ניגן בטקס ההשבעה המרגש של אובמה, הסתבר שכל הנגנים הוקלטו מראש. היו כאלה שראו בכך מטאפורה למלאכותיות המשתלטת על הפוליטיקה היהודית באמריקה. המלאכותיות גוברת לא רק בשמאל היהודי באמריקה, כמובן. אם יצחק פרלמן יכול היה לתרץ את הקלטת ביצועיו מראש, בכך שהקור הקפיא את אצבעותיו באותו יום היסטורי, כיצד יסביר מנהיג מפלגת העבודה בישראל את מחול הזיג-זג שהוא מבצע מאז הבחירות כאן, מחלו שאכן נראה קפוא ואין בו אפילו העמדת פנים של חזון?

האם יש במפלגת העבודה היום מי שייצא נגד אהוד ברק בשל דאגה אמיתית לגורלו של השמאל הציוני? אותו שמאל שרץ הפעם לכנסת ללא חזון לשלום, ללא כל אמירה של אמת על הצורך הערכי והמעשי לפינוי התנחלויות בגדה, ללא כל דין וחשבון על ההיסחפות האופורטוניסטית שהביאה את יורשיו של הסוציאליזם הציוני להשתעשע בתוכניות מוגזמות להפרטה, כולל העלאת שכר לימוד בגובה של 70%? ומי במפלגת העבודה באמת עמד בפרץ כאשר אהוד ברק דיבר, ככל הנראה ברצינות, על שידוך מפלגתו עם מי שמטיף לשיטה הישראלית המקורית לאפליה מתקנת, באמצעות עריכת מבחני נאמנות ואימוץ המקארתיזם הבזוי?

ספק אם אובמה וביבי ישתפו פעולה. אבל בתנועת מלקחיים מושלמת הם כבר רשמו הישג משותף בעונת הבחירות 2008-2009. אחד הגיח מהשמאל ללא כוונה תחילה, השני מהימין עם כוונה ברורה, ביבי ואובמה הצליחו לקבור את השמאל היהודי. יהי זכרו ברוך.

ד"ר מתיו סילבר הינו ראש החוג ללימודים רב תחומיים במכללה האקדמית עמק יזרעאל.