"זאת בושה שהביאו את הדבר הזה לכאן. מה, אף אחד לא אמר משהו? מי הבעל בית כאן על האולם הזה?". רב לבן זקן אמר את הדברים האלה לכמה שומעים, מבוגרים וצעירים, כמו קיווה למחות את החרפה מעל בית חמ"ה 'חבורת מזכי הרבים', על שמם של רבקה ויוסף מאירהוף, "לא יכולתם להגיד משהו?" המשיך הרב, "למה לא עשיתם משהו כדי להפסיק את זה?".
החבורה עמדה ברחוב ירושלים בקריית מלאכי. רחוב בשכונה חרדית, שבו כמה בתי מדרש ומוסדות לימוד תורניים. מולם, בשורה ישרה, ניצבה שיירת ניידות שידור, שרחשו כמו כוורות של דבורים. טכנאים, אנשי קול ותמונה יצאו ובאו אליהן, פרשו כבלים והציבו ציוד שידור. באולם, בתוך מבנה חמ"ה, הוצבו כסאות פלסטיק לבנים ונמתח חבל צהוב. עוד מעט, יעלה על דוכן הנואמים משה קצב, הנשיא לשעבר, ידבר שלוש שעות וירד. בחוץ מתאסף קהל סקרנים, בעיקר ילדים ובני נוער. חלקם תושבי השכונה, המציצים לתוך הניידות, לראות בפעם הראשונה את הפלא הזה, שבו תמונה יוצאת מהאולם אל העולם ונקלטת בטלוויזיה בבית של מי שהוא דתי אבל מרשה לעצמו להכניס טלויזיה הביתה. חלקם בני נוער, שבאו להתעמת עם צוותי התקשורת.
מביתו בקריית מלאכי, בו כבר היו מכות בין העיתונאים לבין תושבים מהעיר, יצא הנבחר משה קצב לפני כשמונה שנים, עם אותו נהג מסור, לירושלים, אחרי שגבר בבחירות בכנסת על שמעון פרס. במרכז המסחרי של קרית מלאכי, טרפו אותו התושבים באהבה. נציג משלהם, יהיה הנשיא השמיני של מדינת ישראל. דווקא מקרית מלאכי. כשפרצה פרשת א', הנמיך המרכז המסחרי את קולו לזמן קצר ומיד שב וחזר להיות רעשני: "אנחנו לא מאמינים לנשים שהתלוננו נגדו. הן משקרות" אמרה אז רינה, מוכרת בחנות בגדים פינתית, "סתם מעלילים עליו כי הוא מקרית מלאכי". גאוות היחידה נותרה כשהיתה, אך היא נשמעת עכשיו קצת פחות אחידה: "אם אני הייתי נאנסת, לא הייתי מחכה עשר שנים כדי להגיש את התלונה. הייתי קמה ועושה את זה מיד. למה היא חיכתה כל כך הרבה זמן?", הצהירה בנחרצות דליה, מורה תושבת קריית מלאכי.אישה אחרת, עכסה, משוכנעת שהעלילו עליו עלילה: "תפרו לו תיק. 3 שנים רודפים אחריו. אבל קרית מלאכי אוהבת אותו".
"אי אפשר לדעת, מה חושבת האישה"
קטע הכביש של רחוב ירושלים נחסם לתנועה. ניידות משטרה הוצבו בכניסות אליו ורק מי שגר ברחוב או מורשה להיכנס, יכול לעבור את החסימה, בעיקר עיתונאים או אנשים המשתייכים לצוותי התקשורת. במרכז המסחרי הקטן, מציצה חנה מחנות דברי המאפה שבה היא עובדת, אל הרחוב ומנידה בראשה: "אני לא יודעת אם זה ממש מביא לנו כבוד" היא אומרת, "זה יותר מזיק. הילדים מתחילים לשאול שאלות, שלא תמיד יודעים מה לענות עליהן. רוצים לדעת מה הוא יגיד. לא היו צריכים לעשות את זה כאן. למה דווקא בשכונה חרדית? יש מספיק מקומות אחרים". "אנשים כאן ממש בתדהמה ממה שקורה. התקשורת עושה מזה סיפור יותר גדול ממה שהוא באמת. אם ישאלו אותי, אני חושבת שאם היה בין קצב לבין הנשים משהו, זה היה בהסכמה מצדן. ככה זה תמיד. אי אפשר לדעת, מה חושבת האישה", היא מוסיפה.
אופיה החרדי של השכונה, ניכר גם בשמות החנויות של המרכז המסחרי: חנות לדברי ילדים 'קינדרלאנד', פלאפון גולד ותכשיטי הצורף, מעדניה. ילדים רצים הנה והנה, מנצלים את ההזדמנות להציץ לתוך ניידות השידור, לראות איך עושים תקשורת. כשמגיעים בני נוער משכונות מרוחקות, הופכים הצוותים האלה, מטרות למילות גנאי "'עיתונאים זבל", זורק נער אחד, "הייתי יורה בכולם" הוא ממשיך.
מכוניות יקרות נכנסות לרחוב. הצלמים רצים כדי לתפוס תמונה. שוב לא קצב. מגיעה ידיעה: הוא יצא מהבית. ליאור, האח של, נעמד ליד שער הכניסה הקטן של הבניין: "הוא תכף בא ותוכל לשאול שאלות" הוא מחייך. מכוניתו של הנשיא לשעבר מגיעה ומובלת ישר למגרש חנייה מוגן יחסית, סמוך לבניין. משה קצב יורד עם רעייתו גילה וצוות עוזרים. הוא עולה אל הפודיום ומתחיל לדבר. אחרי שלוש שעות כמעט, קשות ומתישות הוא יירד, בלי לענות על שאלות. את הזמן הזה, מנצלים בחוץ הילדים לראות טלוויזיה בתוך הניידות. לצעוק 'הוא זכאי' ולהתחכך מקרוב עם הכתבים, שרואים אותם תמיד רק מרחוק, בתוך המסך הקטן. אי מזה נזרק חזיז לעבר ניידת גלי צה"ל. אחד הכתבים מבחין שהחזיז נמצא בין רגליו והוא מסיט אותו אל מתחת למכונית. פיצוץ עז מחריד את האזור. ילדים צוחקים נמלטים מהמקום. כמה מהם, הצליחו לצלם את קצב יוצא מהרכב ונכנס לבניין. הם בוחנים את הצילומים והולכים למכור אותם לרשתות שידור, שלא הורשו להכנס למקום בו ירד הנשיא המודח: "מעניין אם הוא יכנס לכלא" מקשה אחד הנערים.
הזמן עובר וקצב ממשיך לדבר. קהל הסקרנים מתפזר וקצב ממשיך לדבר. קצב נואם וילדות שמחכות לכך, שמישהו יפנה אליהן וידבר איתן, מתקרבות יותר ויותר אל ניידות השידור. שלוש מהן ניצלו שעת כושר, לבדוק אם דני קושמרו מוכן לשוחח איתן. הוא בחוץ, ובפנים קצב ממשיך לדבר. עוד דקה ועוד דקה, הזמן עובר וקצב מדבר. כשהוא ירד, אחרי שסירב לדבר עם כתבים, הוא יצא החוצה והשאיר את החזית לאחיו, ליאור. האח היה בוודאי רוצה לשכוח את הארוע בקטע הזה. ממורמרים ובתחושה שרומו, עטו הכתבים על ליאור, כדי לקבל תשובות. להבין למה לא ניתן זמן לשאלות. דומה שגם הוא לא יכול היה לספק את הסחורה.
עשר בלילה. הנשיא לשעבר סיים לדבר לפני דקות ספורות. בחוץ כבר אין כמעט אנשים. רק אישה אחת, יושבת על גדר האבן, מנדנדת בראשה: "לא מגיע לו עונש כזה" היא אומרת, "שירחמו עליו".