פרידה פרק ב'. או שאולי ג'. או שאולי לטובתי עדיף שאוותר על הספירה. הייתם בוודאי מצפים שבזמן הזה כבר אתחיל להשתיק את הפרידות שלי מתוך בושה, אבל אני דווקא גאה בכל אחת ואחת מהן. אני בהחלט יכולה לראות איך יום אחד עוד יהיו כאלו שיתווכחו אם הן יכולות להיחשב כיצירות אמנות. דעתי בעניין משוחדת כמובן, שכן הן גורמות לי להסתכל על המוכר, דהיינו עצמי, באופן שונה.
נדמה לי, או שאולי זה בעצם היה החלום הארוך של תרדמת החורף, שהיה איזה ילד שהחזיק את לבי. מוחשי יותר היה המקום שבו העברתי את לילותי. החמסין העיר אותי למציאות קצת שונה - הילד לקח את עיניו הכחולות והתפוגג בזריחה, ואילו הבית של הקפה שלי נסגר לשיפוצים. שוב נשארתי עזובה. שתי הפרידות הכואבות הללו הביאו אותי ואת הליידי לרעות בשדות זרים. כל כך זרים, עד כי קוראים להם "כובשים". הי, מה זה הפרצוף המתנשא הזה? זאת לא אשמתם שהם יושבים על רחוב הכובשים, ובטח שלא אשמתם שהם חיים במדינה המהללת את כיבושיה. אז הם בסך הכל החליטו להיות להקת הנח"ל של הרחוב ולעשות מהכיבוש אירוע שמח.
כבר שבועות שהליידי מפצירה בי ללכת לשם, אחרי שגיא פינס, בכבודו ובעצמו, חשף כי זהו המקום הלוהט הבא. ומה שטוב למסיבת הסיום של חברי "ארץ נהדרת", בטח לא יכול להיות רע. במוצאי שבת היה דווקא לוהט, אבל לא בזכות לקוחות הכובשים, שבהם היו בעיקר צמדי בחורות, ממש כמונו. הקהל החד ממדי גרם לי להיזכר בהצעה של אמי, שתחיה, ללכת לשדכנית. הליידי לא הבינה מדוע התחלחלתי למשמע הרעיון, ולכן ניסיתי להסביר לה שבחורים נואשים לשידוך הם לא מסוג הבחורים שאני מחפשת - שהרי בהכרח מדובר בכאלה שבאמת בשלים, מוכנים ומסוגלים לנהל זוגיות. ואיך בדיוק אני אמורה לנהל מערכת יחסים תקינה עם בחורים שכאלה? אני זקוקה לסיפור טוב: סיפור שמתחיל בכיבוש ושמסתיים ברגשות מנומנמים על מזרן לא נוח, כשברקע שוטח מנחם בן את משנתו.
הסיפור שלי עם הכובשים, לעומת זאת, התחיל כמו שידוך מבית פינס הפקות. הכל היה טוב - ניוקי נימוח עם שעועית ירוקה, מעט שמנת ועגבניות (38 שקל) וסלט שוק (33 שקל) שכלל, לשם הגיוון, גם צנוניות, קולרבי, חמוציות ותערובת ג'עלה. ההמשך היה מוצלח עוד יותר: הפוך טוב וזול (9 שקלים) ועוגת גבינה פירורים (25 שקל) ביתית ומעלפת.
אין ספק שהכובשים הוא המקום שכל בחורה תל אביבית טובה היתה שמחה להניח בו את ישבנה. חבל שאני לא טובה. למרות שמדובר במקום שבכל הפרמטרים עולה בהרבה על בתי הקפה שבהם ביקרתי לאחרונה, סיפור טוב לא מצאתי שם. אין במקום משהו שיגרום לי לחזור אליו ברעדה, לקבל אותו בטוב וברע ולרצות להיות לקוחה מיוחדת בעיניו.
אני כבר לא בוכה, לפחות לא הפעם. ואולי זה אומר משהו. משהו על היכולת שלי להתמודד עם פרידות, משהו על ההסתגלות שלי ללבד. משהו על זה שנהיה לי נוח. אולי נוח מדי. ועל זה שנוחות הפכה להיות ערך עליון. אז אני מעריכה את הכובשים על היותו מקום נוח, למרות שבית הוא כנראה לא יהיה. כי ממש כמו בחיי - שאותם אפשר כבר לכנות באופן רשמי דפוקים - יש כובשים, אבל כיבוש אין.
בקטנה
סקס אפיל: בזכות הדיסק של דיוויד בואי שהתנגן ברקע
אנשים: ארוחת הבוקר שנקראת טל פרידמן אמורה לרמוז משהו?
עיצוב: נוח
שירות: סימפטי
הפוך: 9 שקלים
ליד הקפה: כלי בית למכירה
גישה לנכים: כניסה יש שירותים אין
טיפ: עדיף לא להסתבך עם מייג'ר טום
שורה תחתונה: שווה אייטם
כובשים. הכובשים 48. טל' 5108555. פתוח: א'-ה' 8:00-1:00, ו' 8:00-17:30, שבת 9:00-1:00.