את ללה המדהימה הבאתי הביתה ללולי, הבן שלי, כשהיה בן חמש. מכיוון שיש לו הפרעות קשב וריכוז הנוירולוג המליץ "תביאו כלב, רצוי לברדור"... ואני כאמא מסורה (וחד הורית) שבשביל ילדיה תעשה ה-כ-ל, ניגשתי לאחת מעמותות האימוץ ונדלקתי על כלבת לברדור מעורבת בת שנה שישבה בשקט בצד. ראיתי ולקחתי.
משם נסעתי איתה לגן של לולי והשמחה היתה גדולה. ההתחלה היתה קשה - לרדת איתה רק אני יכולה כי היא גדולה, לתקופה מסוימת היא עוד אכלה חצי בית: נעליים, שלטים, כסאות ועוד. אבל התקופה הקשה עברה ולולי ואני נקשרנו אליה מאוד, והיא הפכה להיות חלק מהמשפחה שלנו.
ללה המקסימה הבינה את הקשיים שיש ללולי והיתה סבלנית וקשובה. בלילות, למרות גודלה היתה נרדמת איתו כפיות, פשוט עולה למיטה בכניעה כאילו יודעת שזהו תפקידה, מרדימה אותו ויורדת לכרית שלה לישון. האמת היא, שבלילות קרים גם אני ישנה איתה כפיות.
היום לולי בן 11 וללה בת שבע, והם קשורים באהבת נפש. היא לצידו בכל מקום, במושב עם האופניים, עם החברים, וגם כשהוא במחשב היא לידו. כשהוא עצבני היא המנחמת שלו כשרע לו איתה הוא מדבר, כששואלים אותו מי החבר הכי טוב שלו הוא תמיד אומר ללה, היא מבינה אותו, היא סבלנית, היא לא מתעצבנת ולעולם לא שופטת אותו.
לפני מספר שנים נולד לי גם שחר הקטן, שללה כמובן אימצה אותו מיידית מרגע שהגיע הביתה מבית החולים. כשטיילנו במושב היא לא נתנה לאף כלב להתקרב לעגלה שלו ושחר כילדון קטנטן מציק, מושך בזנב, באזניים, והיא מקבלת הכל באהבה גדולה.
ללה לא מוותרת
לפני חמישה חודשים ללה נדרסה. רצתי איתה מהר לווטרינר, והוא אמר שצריך להרדים אותה כי המצב אנוש. אמר שהיא מדממת מבפנים ושאין לה סיכוי. אני בכיתי כמו שבחיי לא בכיתי (וגם עכשיו אני בוכה כשאני נזכרת). צלצלתי להוריי, אמא שלי רצה להיות עם הילדים בבית ואבא שלי הגיע אלי לווטרינר, ואני לא הסכמתי להרדים את ללה, אז לקחתנו אותה לבית החולים הווטרינרי בבית דגן.
הבאנו אותה במצב אנוש, התחייבתי לכל תשלום שיירצו רק שיצילו אותה ואמרתי לעצמי שאם אצטרך גם משכנתא אקח. זה היה חג, הזמינו רופא מרדים וכירורגית מהבית, ואותי שלחו הביתה. לפני שנכנסה לחדר ניתוח נגשתי אליה בבכי היסטרי ואמרתי לה אל תוותרי את חייבת לחיות בשבילי ובשביל הילדים, כל הנוכחים בחדר הזילו דמעה. ללה לא ויתרה למרות שכבר היתה כחולה ולא יכלה לנשום אבל שרדה שש שעות ונלחמה על כל נשימה. כל הלילה ישבתי עם חברות ובכיתי חיכיתי לטלפון מבית החולים. לפנות בוקר התקשרו ואמרו לי שהיא עברה ניתוח של שש שעות, שקיצרו לה את המעיים, שהיה לה חור בסרעפת ועורק פתוח אבל היא שרדה, היא לא ויתרה ולא רצתה למות.
למחרת באתי לבקר אותה בבית החולים. הוציאו אותה אלי עם רצועה חבושה חבולה אבל הולכת. היא עברה ארבעה ימים בטיפול נמרץ, שלוש מנות דם, שבועיים של כדורים כל כמה שעות, טבלאות בבית, שעון באמצע הלילה לתרופות, אוכל מיוחד שאמא שלי בישלה לה, אלפי שקלים שעלה לי, אבל היא שרדה והיא איתנו והיא מדהימה. בע"ה היא תחיה אתנו עוד הרבה שנים.
השמחה והאושר שזכינו בה בחזרה היו בלתי ניתנים לתיאור. אין כמו בעל חיים במשפחה בעיקר עם ילדים - כלבים מעניקים, הם אמיתיים, הם יודעים לאהוב, והנתינה שלהם היא אין סופית. לפני חודש אימצנו כלבה נוספת הביתה, כלבה קטנטונת חמודונת, דקלית מעורבת. למרות חששותינו ללה קיבלה אותה באהבה גדולה. היא משחקת איתה, שומרת עליה, ושתיהן נרדמות בכיף על הכרית הגדולה (ועוברות אלי למיטה בהמשך הלילה). יש לנו משפחה מדהימה, גדולה, וחמה: אמא, שני ילדים ושתי כלבות.