פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ראש בראש: איזה מחדל של נתניהו גדול יותר?

      רועי כ"ץ טוען שהחבירה לחרדים בתקופה של משבר היא מתכון לאסון, אודי הירש טוען שהחבירה לימין היא שגיאה חמורה. מה אתם חושבים?

      הקצבאות חוזרות

      דווקא משרד האוצר, זה שידוע כבית קברות לפוליטיקאים, היה מקווה הטהרה של בנימין נתניהו לאחר כהונת הנפל במשרד ראש הממשלה. מצויד בגיבוי נשכח היסטורית אך יוצא מגדר הרגיל של אריאל שרון, יצא נתניהו למסע חיסול של כל הרעות החולות בכלכלה הסוציאל-מושחתת והלא מתפקדת של ישראל. נכון, לא כל הרפורמות יצאו לפועל וחלק מהשבבים שעפו תוך כדי ניסור פגעו בעיניים של חפים מפשע. ובכל זאת, לראשונה עמד פוליטיקאי בכיר מול מגזרים שלמים שהפכו את הפרזיטיות לאידיאולוגיה ואמר להם בצורה ברורה; צאו לעבוד או תרעבו ללחם. לא בדיוק שיא הנימוס, אבל אמירה כלכלית-חברתית מוסרית מאין כמותה.


      נתניהו יצא ממשרד האוצר חבוט אלקטורלית אבל מעוטר ציבורית. הוא נתפס כמי שאינו חושש להקשות על קהל בוחריו הטבעי בשם ביטחונה הכלכלי של המדינה. שרי האוצר שבאו בעקבותיו קיבלו ירושה טובה פי כמה מזו לה זכה מקודמיו. את המסלול לגאולה פוליטית ולכיסא ראש הממשלה התחיל נתניהו במשרד האוצר.

      ההסכם המתגבש עם ש"ס על שלל הקצבאות אותן נחזור לשלם; האיטיות בהרכבת הקואליציה על אף הדד-ליין באישור תקציב המדינה; חוסר ההבנה של הקשר בין תדמית ישראל בעולם ובין מעמדה הכלכלי - כל אלו גורמים למחשבה מדכאת למדי לפיה ביבי ראש הממשלה הרג וקבר את נתניהו שר האוצר.


      דווקא בעת משבר כלכלי מזעזע בהיקפו ובעצמתו (שרובו טרם הגיע לפתחנו) אפשר היה לחשוב שיושב ראש הליכוד ישכיל להבין שהאיום האמיתי על מדינת ישראל טמון בשוק הון מקרטע ונטול שקיפות, במערכת פיננסית חולה ובמגזר ציבורי מושחת ועתיר שומנים. זה הזמן להחזיר את אמון הציבור בעבודה קשה עבור תמורה הוגנת, ולא בבטלה בכפר או בכולל תמורת קצבאות.


      מיתון הוא הזמן להשקיע בתשתיות אזרחיות במטרה לצאת בעוד כמה שנים מחוזקים ומצוידים לעומת המתחרים במזרח התיכון ובעולם כולו. שיקום התיירות, צמצום הרגולציה, החזרת מוסר התשלומים למשק ובעיקר צמצום נטל המס בניסיון כמעט אחרון להפסיק את הספורט הלאומי של העלמת מסים.


      אלו האתגרים בהם היה צריך לעסוק נתניהו במקום לתפור קואליציות ימניות-נצלניות, שלא יותירו לו ברירה אלא לפתוח את קופת המדינה תמורת תחזוקת הקואליציה.

      יעלון בביטחון, ליברמן בחוץ

      סילבן שלום התבלבל. שלשום הוא אמר לתומכיו ש"הליכוד ניצח בבחירות, לא ליברמן", ושכח שהמפלגה הגדולה ביותר בכנסת תהיה בכלל קדימה. הניצחון של הליכוד נובע מההישג של שותפיו מימין, שאיפשרו לו ליצור גוש חוסם ולמנוע מציפי לבני את ראשות הממשלה. כשאלה הם פני הדברים, אך טבעי שהמפלגה השניה בגודלה בקואליציה תהיה לשון מאזניים ותציג דרישות לתיקים מרכזיים. לנתניהו לא תהיה ברירה אלא להיענות.


      אלא שלנתניהו היתה ברירה. לאורך כל הדרך מספרים לנו שזו לא הממשלה שהוא רצה. הוא חיזר אחרי קדימה וכמעט גרם לאהוד ברק לערוק ממפלגתו, אבל בסוף נשאר עם השותפות הטבעיות שמהן הוא כל כך מסתייג. לכאורה, מנהיג הליכוד הוא לא האשם במצב שנוצר. ציפי לבני יכולה היתה לסגת מדרישתה הקטנונית להכיר בעקרון שתי המדינות לשני עמים, שנראה פעוט וחסר משמעות לאור השילוב בין המצב הכלכלי, האיום האירני והיעדר הפרטנר. אבל היכן האחריות של יו"ר הליכוד? אם ביבי כל כך רצה ממשלת אחדות, הוא היה צריך לעשות הכל כדי להקים אותה: להסכים עקרונית למדינה פלסטינית שגם כך לא תקום בתקופתו, לא לנופף בקלף "השותפות הטבעיות" ואולי אפילו להיזכר שהמפלגה שלו היא השנייה בגודלה ולהסכים לרוטציה.


      נתניהו אמר זה לא כבר שישראל במשבר החמור ביותר מאז מלחמת העצמאות, בניסיון לשכנע את לבני להתפשר. אלא שאם המצב כל כך קשה, מדוע לא תבע זאת מעצמו?


      ההסבר ברור: האגו תמיד חשוב יותר מהמשבר; השאיפות האישיות תמיד מנצחות את האתגרים הלאומיים. נתניהו חושב שברק הוא שר הביטחון האידיאלי? אז במקום לחזר אחרי העבודה, הוא יסגור עניין עם ישראל ביתנו, לא ידחה על הסף את הדרישה להשאיר את דניאל פרידמן במשרד המשפטים ויסתפק בבוגי יעלון. נתניהו מעוניין לבלום את הגרעין האירני? אז הוא יסכים למינויו לשר החוץ של אביגדור ליברמן, בדיוק האיש שיוכל לעשות נפשות לקייס הישראלי בוושינגטון. נתניהו חושב שאסור לבזבז רגע בבלימת המשבר הכלכלי? אז הוא יבסס את הקואליציה על 16 מנדטים חרדיים, שלא תורמים דבר לשוק העבודה, יתמהמה בהקמת הקואליציה ויבזבז ימים יקרים שבהם עוד ועוד עובדים מאבדים את מקום עבודתם.


      כי השיקול הכי חשוב הוא לא הבטחת עתידה של המדינה באחת השעות הקשות בתולדותיה, אלא הבטחת ארבע שנים מלאות על כסא ראש הממשלה. אחרי הכל, נתניהו כבר ויתר על המלכות והכתיר את אריאל שרון ב-2001, ונראה שאין לו כוונה לוותר שוב אפילו על דקה בכסא היוקרתי. לסירוב לוותר יש מחיר. ספק אם הקואליציה השברירית שיקים תשרוד אפילו שנתיים. יתרה מכך, במקום להקיף עצמו בצוות הטוב ביותר, כשיגיעו הרגעים הקריטיים נתניהו יביט סביב ויגלה שם אוסף של פשרות. את הפשרות האלה הוא עשה, באופן פרדוקסלי, כיוון שסירב להתפשר.