זה עם הקיפול המיוחד

הכנפן (בלטינית: Miniopterus schreibersii) הוא עטלף חרקים שכנפיו ארוכות וצרות, והוא אחד המעופפים המהירים בקרב העטלפים – בעל מהירות מעוף של עד 50 קמ"ש. בישראל קיימים 32 מינים שונים של עטלפי חרקים ומין יחיד של עטלף פירות. העטלפים מהווים כשליש ממספר מיני היונקים בישראל. אף על פי כן, כמעט ואינם מוכרים לקהל הרחב משום שהם "ביישנים" ופעילים בשעות הלילה, ורק קומץ "עטלפולוגים" משוגעים לדבר זוכים להכיר מקרוב בעלי חיים מרתקים אלה.

צבע פרוותו של הכנפן הוא אפור בהיר עם גוון חום ערמוני, אוזניו קטנות ופרוות ראשו מקנה מראה של רעמה העוטרת אותו. מין זה הוא בעל תפוצה גיאוגרפית רחבה, והוא מצוי בדרום אירופה ובמזרחה, באפריקה, באסיה (מאזורינו ועד יפן והפיליפינים) וגם באוסטרליה. לכנפן כנף ארוכה במיוחד, שלה קיפול ייחודי נוסף, שאינו קיים בעטלפים אחרים בארץ, מה שהעניק לו את שמו העברי והלטיני. הכנפן חי באזורים מסולעים ומשתכן במערות עמוקות ולחות. מין זה מעדיף להשתכן בקבוצות גדולות של אלפי עטלפים במערה העשויים להצטופף לדבוקה אחת באחד החדרים הפנימיים בה הם נצמדים אחד לשני.

הכנפן הוא פעיל לילה (כמו כמעט כל העטלפים) ומעופף בגבהים של עשרות מטרים ספורים בשטחים פתוחים במהירות גבוהה, בכדי ללכוד את טרפו. בכך מהווה הכנפן מדביר ביולוגי מצוין הניזון מחרקים קטנים כדוגמת עשים, יתושים וחיפושיות, שחלקם מהווים מזיקים חקלאיים.

השגת המזון וכן גם הניווט הלילי שלו מבוססים על השמעת קולות בתדרים על קוליים (סונאר, או בלשון חוקרי העטלפים – אקולוקציה, התמצאות בעזרת החזרי הדים). בעזרת ההדים החוזרים מצליח הכנפן לזהות את העצמים שבדרכו, וכן את טרפו. חשוב לציין שהכנפן איננו עיוור ורואה כמו כל שאר העטלפים, כאשר מערכת הסונאר מאפשרת לו אמצעי התמצאות מרחבי נוסף לראייה, ואמצעי צייד ייחודי הדומה למכ"ם שבמטוסים.

הראשון שתיאר את הכנפן בארץ היה הכומר הנרי בייקר טריסטרם, במאה ה-19. משנות ה-70 נחשב הכנפן לנכחד בישראל, עד שסקר עטלפים של המרכז לחקר מערות של החברה להגנת הטבע מצא מין זה ב-1988 באחת ממערות הגליל העליון. ההפחתה המספרית של מין זה, כמו גם מיני עטלפי חרקים נוספים, קרתה כחלק מפעילות הדברה במערות כנגד עטלפי פירות, שפגעה קשות גם באוכלוסיות עטלפי חרקים רבים. מסוף שנות ה- 80 נאסרה ההדברה במערות כנגד עטלפים, כחלק מהניסיון להפחית את הפגיעה ממינים כדוגמת הכנפן.

כחלק מהמאמץ לשמור על אוכלוסיות עטלפי החרקים, הוחל בראשית שנות ה-90 בעריכת סקרים שנתיים של עטלפים על ידי מרכז היונקים של החברה להגנת הטבע. סקירה והערכת גודל אוכלוסיה של עטלפים איננה פשוטה, והיא מצריכה המתנה בפתח המערה בה משתכנים העטלפים בשעת בין ערביים. גלאי עטלפים המתרגם את קולות הסונאר שלהם לקולות הנשמעים על ידנו, מאפשר לצופים להבדיל בין העטלפים השונים שמגיחים, משום שלכל מין עטלף קולות בתדר המיוחד לו בלבד. ספירת כמות העטלפים שקולם נשמע בגלאי, מאפשרת הערכת גודל אוכלוסייתם במקום.

מעקב אחר אוכלוסיות הכנפן לאורך השנים מלמדת שהן מצויות בגליל, בעמק החולה ובחרמון וגודלן הכולל מוערך בסך הכל בכ- 5,000 פרטים. תוך כדי המעקב אחר אוכלוסיית מין זה, התברר לנו שהכנפן מעדיף לשהות במערות בגליל הגבוה בעונת הקיץ, שם הוא יוצא לשחר למזון כל ערב מעל צמרות החורש הים-תיכוני. בעונת החורף לא נראו עטלפים מגיחים ממערות אלה, ורק לפני מספר שנים הוברר לנו שהם עוברים כנראה "לבית החורף" שלהם.

אחת המערות שנתגלו, נמצאת אכן באזור עמק הירדן. במערה זו טמפרטורה גבוהה של כ- 25 מעלות צלסיוס, מה שהופך את המערה למתאימה לשמש כבית חורף לעטלפים. תופעה זו של נדידה עונתית לא הייתה מוכרת קודם לכן בארץ, ובשנים האחרונות אנו אוספים עדויות כי גם מינים נוספים של עטלפים מבצעים נדידה עונתית בישראל, כאשר לא תמיד ידוע לאן הם נודדים. ידע זה חשוב כדי להגן על מערות משכן אלו ולשמור על המשך קיומם של בתי הגידול בהם הם נוהגים לשחר למזון, ואולי בעתיד נלמד לרתום עטלפים אלו "וליהנות" יותר מכישוריהם כמדביר ביולוגי.

* עמית דולב הוא מנהל מרכז היונקים של החברה להגנת הטבע