מקץ התלבטות ארוכה, ארוכה הרבה מעבר למה שהאווירה הציבורית יכלה לספוג, החליטו היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה להעמיד את משה קצב, נשיא המדינה הקודם, להליך פלילי בגין עבירות מין חמורות. מסלול הייסורים של תיק קצב החל בהתבטאויותיו הפומביות הבוסריות, הבלתי מאופקות של היועץ המשפטי לממשלה, שהכריז על חומרת העבירות ומוצקות הראיות בלא שבדק את הדברים לאשורם.
המסלול עבר דרך תשומת הלב התקשורתית הצהובה והבלתי מרוסנת שהפכה אותו לקרקס לאומי; דרך השתלחותו המביכה של מי שכיהן אז כנשיא בכל גורם ציבורי אפשרי; דרך הכדור שירתה הפרקליטות לעצמה ברגל בתשובתה לבג"ץ נגד הסכם הטיעון; דרך חזרתו של קצב מהסכם הטיעון ודרך שנה כמעט של התלבטות בפרקליטות מה לעשות הלאה. ההחלטה להעמיד לדין היא לכאורה "הסוף הטוב", הגואל את התיק מקלונו ומעלה אותו על דרך המלך לקראת הליך הוגן ומשפט צדק.
ואולם הכרזות עורכי דינו של קצב מעוררות את החשש הכבד שמא במקום הליך הוגן צפוי לנו משפט ראווה שמתכוונים הסנגורים לערוך ליועץ המשפטי לממשלה, לפרקליטות ולמערכת אכיפת החוק, שלדעתם מתנכלים למרשם ומתעללים בו על לא עוול בכפו. משפט הראווה, כך נתבשרנו, יכלול את העלתו על דוכן העדים של היועץ המשפטי עצמו, ואי אלו הפתעות ותעלולים.
התקשורת, הלהוטה אחר הצהוב, עלולה לשתף פעולה ולסייע בהפיכת משפט הראווה לקרקס לאומי שיסיח את הדעת מבעיות משעשעות הרבה פחות, כמו מיתון, פיטורים ומשבר הנהגה. המלחמה בין עורכי הדין ציון אמיר ואביגדור פלדמן ולהקתם לבין "כנופיית אכיפת החוק" תשפוך שמן על מלחמת גוג ומגוג בין שר המשפטים דניאל פרידמן וחסידיו לבין המצדדים במדיניותו של בית המשפט העליון, והזיקוקים יאירו את המרקעים.
משפט אונס איננו סדרת ריאליטי
כל התהליך הזה הוא רע, מזיק ומסוכן ביותר מכל היבט אפשרי. אבל החמור מכל הוא הנזק שהוא עלול להמיט על המתלוננות, ועל הנושא הקשה והרציני של אלימות מינית. שהרי מתחת לכל הראווה והקרקס מסתתרים, לכאורה, פשעים חמורים אשר פגעו בנפשותיהן של נשים אמיתיות מאוד וגרמו להן כאב וסבל מוחשיים ביותר. מתחת ללהטוטי ההסתייפות הצפויים מסתתרים כבוד האדם וכבוד האישה, וסוגיות כבדות משקל כמו זכות האישה לגופה, והחירות מכפייה מצד ממונה.
את כל אלה אסור בשום פנים ואופן לסכן למען מציצנות לאומית צהובה, בידור להמונים. משפט בגין אונס אינו סדרת ריאליטי, אלא דיני נפשות ממש. וכמובן, ישנן זכויות הנאשם. עשיר, חזק ומרגיז ככל שיהיה, ואף אם יתכן ששיבש הליכי משפט וניצל לרעה של כוחו ומעמדו, הנאשם זכאי אף הוא להליך הוגן. והליך הוגן כולל צנעת הפרט, והתמקדות בעיקר, ולא בלהטוטים רטוריים ומשפטיים מתוקשרים היטב. הנזק שעלול להיגרם למתלוננות, שעלולות לאבד את עולמן למספר לא ידוע של שנים, ואף לנאשם, והזילות הצפוי של סוגיות חמורות של אלימות מינית עלולים להאפיל על התועלת שבקיום ההליך המשפטי.
מכל הסיבות האלה, טוב היה שהתיק המסוים הזה יסתיים בהסכם טיעון, שיש בו הודאת נאשם, קבלת אחריות, הבעת חרטה, ועונש. טוב היה שהנושא ייסגר וירד מסדר היום הציבורי. אבל אם אין מנוס, והתיק חייב להיות נדון בבית המשפט, מן הראוי שהתקשורת תגזור על עצמה איפוק, תגלה אחריות ציבורית, ותימנע מן המציצנות הצהובה שעלולה לגרום נזק רב כל כך.
כדי לכפר על הנזק שגרמה כבר בכיסוי יתר להוט וסנסציוני, על התקשורת למעט ככל האפשר לתת במה להשתלחויות הדדיות, לספינים צעקניים ולרעש ירוד. וכמובן, על הציבור לגלות בגרות ואחריות, כלפי המתלוננות, הנאשם, סוגיית הפשעים המיניים וההליך המשפטי, ולא להיסחף אל הקרקס. עכשיו שהתיק נתון בידי בית המשפט, אפשר לעסוק בעניינים רבים אחרים, עד שינתן פסק הדין.
ד"ר אורית קמיר היא מרצה למשפט ולמגדר באוניברסיטה העברית בירושלים; עמיתה במכון הרטמן ומנהלת במשותף של המרכז הישראלי לכבוד האדם.