זכותם לחיות כמו כולם

בתוכנית כמו "הישרדות" יש סוג של היגיון. אנשים חזקים, יפים ואמיצים, הם אלה שלגיטימי, שיוכלו להסתדר בתנאים לא תנאים, לבנות סככות ולאכול תולעים. ובדיוק באותו היגיון, החלשים שבנינו, אנשים בעלי מוגבלות פיזיות ונפשיות, מגיע להם שיחיו בתנאים גבוהים במיוחד, במקומות בהם יוכלו להסתדר בקלות, בנוחות ועם המון עזרה, חום ואהבה. שהרי עבורם המציאות דורשת הישרדות אמיתית.

בישראל כיום מתגוררים מעל 6000 אנשים עם מוגבלויות, במוסדות סגורים והוסטלים. ואל תתנו למילה הוסטל לבלבל אתכם, זה לא מקום מדליק לצעירים עם מוצ'ילה, על הנייר זו אופציה יותר אנושית ושפויה ממוסד סגור, אבל בפועל מדובר באותה עוולה בשינוי אדרת. "הוסטל אמור להיות מקום המאכלס עד 24 איש המתגוררים במבנה גדול ומשולבים בקהילה" מגדירה נעמה לרנר, מנהלת המחלקה הקהילתית של ארגון "בזכות" (המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות), "אבל אנחנו טוענים שזה מיני מוסדות, מרבית ההוסטלים מאכלסים לפעמים גם 40 איש, אז נכון שגיאוגרפית זה בקהילה והמוגבלים עולים על אוטובוסים, אבל מדובר במקום סגור. מקומם של אנשים בעלי מוגבלות שכלית הוא ב "דירה בקהילה" היא אומרת נחרצות.

מסתבר שיש אופציה אחרת, מוסרית יותר ובעיקר אנושית יותר, של דיור בקהילה.מדובר בדירות קטנות בבניינים ובשכונות בהם מתגוררים בממוצע כשישה דיירים בעלי מוגבלות וצוות מדריכים המסייע להם להשתלב בקהילה, כאחד האדם. החיסרון העיקרי של הדירות האלו, שאין מספיק מהן. "מדינת ישראל לא סופרת את מספר הדירות אלא דיירים וכיום, מתוך למעלה מ-6000 איש בעלי מוגבלות, רק 1200 חיים בדיור קהילתי" אומרת לרנר.
הדיירים נחלקים לפי רמת תפקוד, גיל ומין, הומוגני ככול ניתן. האופציה של המגורים בדירה ניתנת לאנשים עם מוגבלות קלה, בדרך כלל מסביבות גיל 17 ומעלה, על פי הקריטריון שממשרד הרווחה קבע- בעיקר מוגבלים שלא מצריכים לוגיסטיקה.

ואיך נראה אורח החיים של אותם דיירים?

"מאוד אנושי. הם שותפים בעיצוב הדירה, אין ארוחות מרוכזות ומוכתבות, הם מחליטים מה ללבוש, יש חוגים, יש קשר עם השכנים, קשר אמיתי של לבקש חלב כשאין. הם מקבלים סיוע מסטודנטים לעבודה סוציאלית וחינוך מיוחד ומקבלים הזדמנות אמיתית לחיים נורמלים ככל שניתן. זו איכות חיים הכי בסיסית, להחליט מה לאכול הערב".

לאחרונה יצא ארגון 'בזכות' בקמפיין ציבורי להבטחת זכותם של אנשים עם מוגבלות למגורים בקהילה ולא במוסדות, תחת הכותרת: ארץ האפשרויות המוגבלות. "מדינת ישראל מעדיפה לשים את אותם אנשים במוסד" אומרת לרנר "מוסד זה קל, גם כלכלית וגם מקצועית, אין אתגר מקצועי".

לצערנו, עיקר הצעקות המגיעות בימים אלו הן מצד השכנים שאינם מברכים על כך שבא לשכונה מוגבל חדש. ארגון בזכות מנסה לגייס גם אותם. "זו ביצה ותרנגולת" אומרת לרנר "ככל שנדיר את המוגבלים מהאוכלוסייה, החברה שמפחדת מהלא נודע, הלא מוכר, תפחד מהם יותר". לרנר נותנת כדוגמא שכונה בהר נוף בירושלים שהוכנסה לשם דירה, והשכנים נלחצו והלכו עם זה לבית משפט. "אבל ברגע שהם למדו להכיר את הדיירים ההתייחסות השתנתה לחלוטין, הם מארחים אותם ואפילו הוקם שם גן משולב ענק של ילדים עם מוגבלות", היא מתגאה, "ההתחלה לא קלה אבל זה האתגר. אם ילד מגיל קטן יראה אנשים עם מוגבלות, כשהוא יהפך לבוגר הוא יקבל את זה בטבעיות. אם נכניס אותם למוסדות הפחד רק יגבר".

כחלק מהקמפיין התקשורתי של 'ארץ האפשרויות המוגבלות', בימים אלה מוציא ארגון 'בזכות' מסמך המתאר את המוסדות לאנשים עם מוגבלות שכלית בישראל ובעולם, את המהפכה שהתרחשה כבר בחלק ממדינות המערב, ומביא את סיפורם הקשה של האנשים המתגוררים בהם, לפעמים מבלי שיצאו משעריהם משך שנים. המסמך פונה, למעשה, לשלושה קהלי יעד במקביל- למשרד הרווחה, להורים לילדים בעלי מוגבלות ולאזרחים בכלל. "השאיפה שלנו היא שיוציאו מהמוסדות וההוסטלים את המוגבלים שעומדים בקריטריונים למגורים קהילתיים ושתופסקנה הבניה של מוסדות חדשים" מפרטת לרנר, "בנוסף, המסמך פונה למשפחות שלא יודעות על האופציה של הדירות, כמו משפחות בפריפריות שבכלל לא מודעות לכך שזו זכותן לדרוש זאת עבור יקיריהם. ולא פחות חשוב, אנחנו פונים לכלל החברה. כי חברה שלא נלחמת למען אוכלוסיות מוגבלות, זו פשוט חברה נכה".