היום לפני: נשות העולם התאחדו

היום, ה-8 במרץ נשים מכל רחבי העולם מציינות את יום האישה הבינלאומי. משני צדי החלוקה המגדרית יש המטילים ספק בצורך ליום נפרד בעבור הנשים, אך למרבה הצער, העולם, גם כיום במאה ה-21, זקוק עדיין להתמקד בנשים באופן מיוחד. אפליה מגדרית עדיין קיימת במלוא עוזה גם במערב ובמדינות רבות נשים סובלות מיחס של אזרחים מסוג ב' בחברות הנשלטות על ידי גברים.

נכון שנשים רשמו התקדמות ניכרת מאז ציין העולם בפעם הראשונה את יום האישה הבינלאומי ב-1911. כמעט בכל המדינות, המפותחות לפחות, נשים עובדות בעבודות שנחשבו לנחלת להגברים בעבר ומגזרים רבים נפתחו בפניהן. חינוך נשים ובריאותן הפכו לסוגיות ראשונות במעלה. אפילו בישראל המצ'ואיסטית, נפתחות יותר ויותר דלתות שהיו בעבר חתומות בפני נשים, בעיקר המערכת הצבאית. עם זאת, ברמה החברתית והאישית, בחברות שונות נשים עדיין סובלות בשקט.

אחת הבעיות הגדולות ביותר איתן מתמודדות נשים ונערות היא אלימות, פיזית ומינית. נטרדה מינית ואלימות פיזית נגד נשים מושרשות עמוק מרקם חברות רבות ונשים רבות אינן מעיזות לעשות דבר כדי למגרם. קורבנות אונס נושאות עימן את הטראומה במהלך חייהם מבלי לספר לאיש מפחד הסטיגמה החברתית וחשש מפני פספוס הזדמנויות שונות.

השנה, החליט האו"ם להדגיש ביום האישה הבינלאומי את האלימות נגד נשים. תמת היום היא "נשים וגברים מאוחדים להביא להפסקת האלימות נגד נשים וילדות". על מדינות לעשות יותר על מנת למנוע הישנות מקרי אלימות נגד נשים. על מערכת הענישה על מקרים מסוג זה להשתמש באמצעי הרתעה נוקשים יותר – מערכת שבמדינות רבות לוקה בחסר בלשון המעטה.

בעיית האלימות היא רק אחת מהסוגיות החשובות המשפיעות על נשים בכל העולם. לפי נתוני האו"ם, נשים עושות כ-60% מהעבודה אך מקבלות רק 10% מהשכר ומחזיקות בבעלות עלפחות מ-1% מהאדמות בעולם. בעולם כולו קיים פער מגדרי בשכר, מחסור בנשים פוליטיקאיות ובאופן כללי, מצבן הבריאותי של נשים גרוע יותר לעומת גברים.

במדינות מתפתחות רבות נזנח כל נושא חינוך ילדות. דוגמה: 60% מהמבוגרים שאינם יודעים לקרוא הם נשים ו-60% מהילדים שאינם הולכים לבית הספר הן ילדות. במספר חברות, נשים וילדות הן שפחות ותו לא. ועוד מספר נתונים "מעודדים" לשנת 2009: 70% מעניי העולם הן נשים. כל דקה בכל יום, אישה מתה מסיבוכים הקשורים להריון או לידה. בקהילות רבות, נשים הן רכושם החוקי של אבות ובעלים.

אלימות נגד נשים: בחברות מסוימות, אחת מכל שלוש נשים סובלת מהתעללות פיזית, נאנסת או עוברת התעללות במשך כל חייה.

בעולם, אחת מתוך חמש נשים היא קורבן לאונס או ניסיון לאונס.

מחצית מהנשים שנרצחות, נרצחות על ידי בעליהן או בני זוגם, הנוכחיים או הקודמים.

בעבור נשים בנות 15-44, אלימות היא הגורם הראשון במעלה למוות או מום פיזי.

מעל ל-80% מקורבנות סחר בבני אדם הן נשים.

מעל 130 מיליון נערות ונשים עברו "מילה".

מזכ"ל האו"ם באן קי-מון חזר והדגיש את קריאתו להביא לסיום האלימות נגד נשים. "נשים נושאות ומגדלות את ילדינו. במרבית העולם, הן זורעות את היבול. הן אורגות את מרקם החברות. אלימות נגד נשים היא התקפה על כולנו, על יסודות הציוויליזציה", דברי המזכ"ל במהלך נאום באו"ם. באן הדגיש גם את חשיבות העובדה שגברים יצאו נגד תופע הנוראית זו. יש ללמדם ש"גברים אמיתיים אינם מכים נשים, ובוודאי שלא אונסים אותן", נוסיף. היעד הסופי של האו"ם הוא עתיד טוב יותר לנשים וילדות. ההתקדמות איטית ומפרכת, אך אין ספק שאכן נרשמה התקדמות עצומה בכל הקשור לשחרור נשים ברחבי העולם.

כפי שכבר צוין, יום האישה הבינלאומי הראשון נבע ב-1911 על ידי הפעילה הסוציאליסטית הגרמניה קלרה זטקין. התאריך המקורי ליום זה היה, למעשה, ה-19 במרץ. תאריך זה נבחר מאחר שב-19 במרץ 1848, שנת אביב העמים, הבטיח מלך פרוסיה להעניק לנשים זכות הצבעה. מן הסתם, הוא לא מילא הבטחה זו.

1765 – איגוד הנשים העובדות הראשון מסוגה, בנות החירות, הוקמה.

1824 - נשים פועלות שבתו בפעם הראשונה ברוד איילנד. 102 נשים פועלות שבתו מתוך הבעת תמיכה בעמיתיהם האורגים במחאה על קיצוץ בשכר והארכת יום העבודה.

1825 – האיגוד המקצועי הראשון של נשים בלבד נוסד: איגוד התופרות של ניו יורק.

1853 – אנטואנט בראון היא האמריקאית הראשונה שהוסמכה למשרת כמורה.

1872 – הקונגרס האמריקאי חוקק חוק המעניק לנשים המועסקות על ידי המדינה שכר שווה לגברים באותו מגזר.

1888 - הסופרג’יסטיות ממדינת ניו יורק מצליחות להעביר חוק הדורש נוכחות נשים רופאות לחולות במוסדות לחולי נפש.

1909 – "התקוממות ה-20 אלף". עשרות אלפי פועלות במדינת ניו יורק שבתו נגד סדנאות היזע.

1916 – ג'נט רנקין, נציגת המפלגה הרפובליקנית, הופכת לאישה הראשונה שנבחרה לקונגרס האמריקאי. היא כיהנה שתי כהונות.

1917 – מלחמת העולם הראשונה מוציאה את הנשים מהבית ואל המפעלים.

1933 – פרנסס פרקינס, האישה הראשונה בקבינט הנשיאותי, מכהנת כשרת העבודה בממשל רוזוולט.

1941 – מלחמת העולם השניה שוב מוציאה את הנשים מהבית ואל שוק העבודה. כ-7 מיליון נשים מצטרפות למעגל העבודה.

1961 – הנשיא ג'ון קנדי מקים את ועדת הנשיא למצב הנשים וממנה את אלינור רוזוולט כיו"ר.

1963 – הקונגרס מעביר את חוק השכר השווה. מעסיקים נאלצים לשלם שכר שווה לגבר ולאישה בעבור אותה משרה.

1968 – שירלי צ'יסהולם היא האישה השחורה הראשונה שנבחרת לקונגרס ב-1972, היא התמודדה על הנשיאות.

1972 – התיקון לחוק שוויון הזכויות עובר בקונגרס. החוק נוסח לראשונה על ידי הסופרג'יסטית אליס פול ב-1923. בנוסף, סאלי פריסנד היא אישה הראשונה המוסמכת לרבנית.

1978 – חוק נגד אפליה של נשים בהריון במקום העבודה אוסר על פיטורי אישה, קידומה או קבלתה לעבודה על רקע היותה או האפשרות שתהיה בהריון בעתיד.

1983 – סאלי רייד היא האישה האמריקאית הראשונה בחלל.

1990 – נשים נלחמות בפעם הראשונה בקרב במהלך מלחמת המפרץ.

1893 - ניו-זילנד
1902 - אוסטרליה
1906 - פינלנד
1907 - נורבגיה
1915 - דנמרק ואיסלנד
1917 - קנדה והולנד
1918 - בריטניה, אסטוניה, גרמניה, הונגריה, לטביה, ליטא, פולין ורוסיה.
1919 - ארמניה, אזרבייג'ן, בלארוס, בלגיה, גאורגיה, לוקסמבורג, שבדיה, אוקראינה, אלבניה, צ'כיה וסלובקיה
1920 - ארצות הברית
1922 - אירלנד
1924 - מונגוליה וקזחסטן, סנט לוסיה וטג'יקיסטן
1927 - טורקמניסטן
1929 - רומניה ואקואדור
1930 - דרום אפריקה (לנשים לבנות בלבד), יוון וטורקיה
1931 - ספרד, פורטוגל ו סרי לנקה
1932 - תאילנד, ברזיל, אורוגוואי ומולדביה
1934 - קובה
1935 - בורמה
1937 - פיליפינים
1938 - בוליביה ואוזבקיסטן
1939 - אל סלבדור
1941 - פנמה
1942 - הרפובליקה הדומיניקנית
1944 - ג'מייקה, בולגריה וצרפת
1945 - אינדונזיה, גינאה, יפן, סנגל, סלובניה ואיטליה
1946 - גואטמאלה קמרון, ליבריה, ונצואלה, סרביה, וייטנאם, פאקיסטן, ומקדוניה
1947 - מלטה, ארגנטינה, מקסיקו, סינגפור
1948 - ישראל וניגריה
1949 - צ'ילה, סוריה, סין וקוסטה ריקה
1950 - הודו והאיטי
1951 - גרנדה ונפאל
1952 - לבנון
1953 - בוטאן
1954 - קולומביה
1955 - קמבודיה, אתיופיה, פרו, ניקרגואה והונדורס
1956 - גבון, בנין, מאלי, מצרים, זימבבואה, מאוריציוס, סומליה וקומורו
1959 - מדגסקר, סן מרינו וטנזניה
1960 - כרתים
1961 - סיירה לאון ורואנדה
1962 - אלג'יריה, מונקו, אוגנדה וזמביה
1963 - אפגניסטן, קונגו, פיג'י, איראן, קניה ומרוקו.
1964 - סודאן
1967 - תימן
1968 - שווייץ
1970 - אנדורה
1972 - בנגלדש
1974 - ירדן ואיי שלמה
1975 - אנגולה ומוזמביק
1979 - איי מרשל ומיקרונזיה
1980 - עירק
1984 - ליכטנשטיין
1989 - נמיביה
1990 - סמואה
1994 - דרום אפריקה (בקרב האוכלוסייה השחורה)
1997 - קטאר
2003 - עומאן
2005 - כווית
2006 - ערב הסעודית