ראש בראש: מה עושים עם חמאס?

לפני כמה ימים אמר בכיר במערכת הביטחון ש"הממשלה צריכה להחליט – הרתעה או רגיעה". המשפט הזה הוא עדות נוספת למעגל הטמטום שבו לכודה ישראל בחזית העזתית. בואו נשים את הדברים על השולחן: יצאנו למבצע צבאי גדול בעזה, הרגנו למעלה מאלף איש, רבים מהם אזרחים, שיתקנו את החיים בחצי ממדינת ישראל במשך שבועות ארוכים - ולא השגנו דבר. מאז המבצע, יורה החמאס או ארגוני הלוויין שלו ברצועת עזה קסאמים וגראדים בטפטוף, גם עקב גרירת הרגליים של ישראל בדרך לרגיעה והזיקה הפופוליסטית בינה לבין שחרור גלעד שליט. מי שיורה גראד למרכז אשקלון אחרי שישראל החריבה את בתיו ואת בניו לא נרתע ממכונת המלחמה שמולו. הרתעה היא עניין רציונלי, אבל אין שום קשר בין המילה הזאת למה שמתרחש ברצועה.


כך שיציאה למבצע נוסף, שבועות לאחר כישלון המבצע הקודם, תשבור את שיאי הזיכרון הישראלי הקצר. הברירה האמיתית של ממשלת ישראל היא בין נקמה לבין רגיעה. מכה צבאית נוספת על עזה תספק את הציבור צמא הדם, אבל לא תשיג דבר פרט לדחיית הרגיעה הבאה. מתקפה נוספת גם תחריף את מצבה מעמדה הבינלאומי של ישראל, המעורער גם כך. הגיע הזמן שנפנים שרגיעה היא לא רק אינטרס של הפלסטינים, אלא גם של תושבי שדרות, אשקלון, עוטף עזה ושל ישראל כולה, שצריכה להתרכז במשבר הכלכלי ובאיום האירני.


מצד שני, אף פעם אי אפשר לזלזל באפשרות שחבית חומר הנפץ העונה לשם אהוד אולמרט תתפוצץ שוב. מבצע נוסף יהיה אקורד סיום הולם לקדנציית האימים שלו.

אם היה הישג מובהק אחד למבצע "עופרת יצוקה", הרי הוא ריסוק החלוקה המסורתית והאוטומטית בין ימין ושמאל בויכוח האם וכיצד על ישראל להגן על עצמה מול טרור הטילים בדרומה של המדינה. פתאום נשמע קולו של חיים אורון המצדד בזכותה של ישראל להגן על עצמה ומהפגנות המחאה נגד המלחמה נעדרו רבים וטובים המגדירים עצמם חברים של כבוד במחנה השלום הישראלי.


צודק לגמרי חברי ועמיתי אודי הירש בכל הקשור לזיכרון הקצר של הישראלים. הנה חלף חודש וחצי ממבצע צה"ל ברצועה וכבר חוזרים ונשמעים הקולות הקושרים בין הבלגה ישראלית להפסקת הירי על ידי ארגונים איסלמיים קיצוניים ברצועת עזה. רק אדם מנותק יגדיר את הרגיעה האחרונה כתקופת שקט. השמאל הישראלי חוזר לסורו ומתעלם מכך שהחמאס וגרורותיו ירה מאות רקטות בזמן הרגיעה במחצית השנייה של 2008 וניצלו את המנהרות ברפיח להברחת אמל"ח בכמויות שגם חסידים שוטים יתקשו להגדיר כהגנה עצמית.


ישראל אינה צריכה לצאת למבצע נוסף בעזה, היא פשוט לא צריכה להפסיק את הקודם. כל עוד נמשכת התחמשות החמאס והירי לעבר ישראל אינו פוסק, החיים בעזה אינם יכולים לחזור למסלולם. אחרי שנכשלנו במיגור חיזבאללה בלבנון, אנחנו נכשלים שוב בריסוק החמאס בעזה. זהו אינו כישלון טקטי בלבד, זהו אסון אסטרטגי למזרח התיכון כולו. מדינות ערב מביטות שוב בתימהון, ממש כמו בקיץ 2006, כיצד המדינה החזקה באיזור לא מצליחה להתמודד עם הטרור האיסלמי הפונדמנטליסטי. טרור שמאיים על בית המלוכה בעמאן ועל ארמונות הנשיאות במצרים ודמשק, אותן מדינות שעצמו עין והתעלמו מפעילות צה"ל בלבנון ועזה.


השאלה היא לא רגיעה או הרתעה, השאלה היא האם מישהו מעדיף שקט מדומה על פני התמודדות עם המציאות. אולי פשוט נחכה שהרקטות של החמאס יחלידו?