גם אחרי כמה ימים גשומים, כולם מודאגים מהבצורת. הפעם זה חמור מאד. לאן שלא נפנה מדברים על זה. התחושה הגורפת היא של חוסר אונים. הספר "זבל אנושי" מאת ג'וזף ג'נקינס האמריקאי, שתורגם לעברית על ידי טליה שניידר ויצא בהוצאה האקולוגית שלה "יער" (ראו קישור), נותן לנו את כל הכלים, האפשרויות והאסמכתות המדעיות למה שיכול להפחית את צריכת המים הביתית שלנו בכמחצית.
שרותי קומפוסט יבשים, ללא כל שימוש במים, הם המצאה ישנה מאד שמתפקדת כבר מאות שנים ברצף בחלקים נרחבים של העולם. גם במערב יותר ויותר אנשים וגופים מבינים את הבזבוז המשווע והמסוכן של שרותי ההדחה ומשנים את הרגליהם ואת שיטת הטיפול בהפרשות שלהם. תפקידם של המים בשרותי הדחה הוא רק להסיע את ההפרשות למקום אחר, שם לא נראה או נריח אותן ונוכל להתעלם מקיומן ומהנזק שהן גורמות לסביבתנו.
בשרותי קומפוסט יבשים ממלאת נסורת את תפקידם של המים. מכסים את ההפרשות בחופן או שניים של נסורת, וזהו. בגלל שההפרשות עשירות מאד בחנקן והנסורת עשירה מאד בפחמן, הזיקה בין שני החומרים האלה מציתה תהליך של התפרקות והתחממות, שבשרותי קומפוסט בנויים היטב מתרחש במהירות ויעילות ומנטרל כל ריח ופתוגן שבצואה. אין אסלה בצורתה המוכרת לנו, אלא פתח של מיכל אגירה עם מושב אסלה. מתוך ניסיון רב והיכרות עם שרותי קומפוסט מסוגים שונים בארץ ובעולם ומשימוש מתמשך ויומיומי בביתי, אני יכולה להבטיח, ואף להישבע לספקנים ולנגעלים שבינינו, שהעסק עובד היטב ושהוא בריא, היגייני, קל ונוח לשימוש ושפוי לחלוטין.
גם הספר "זבל אנושי" מוכיח זאת. הוא שנון, מצחיק, כתוב בנימה אישית וחמה, ועם זאת מבוסס על מחקר מדעי מעמיק ורציני. ג'נקינס מצליב נתונים מתוך מחקרים של מיטב האוניברסיטאות והמכונים. כמו כן הוא מתאר בפרוטרוט מצמרר וטורד מנוחה את הקטסטרופה המתמשכת של שרותי ההדחה וכל מה שהם ממיטים על עולמינו. כל מי שיעיין בספר בתשומת לב לא יוכל עוד לעולם לשמוע את ה"פלופ" שמשמיעה צואתו בנופלה אל תוך מי השתיה שלו בשלווה או בתחושה של הגיון ושפיות. ראו הוזהרתם.
זה בכלל לא מגעיל
ברור שרבים חשים איום מבוכה ובחילה למקרא דברים אלה, מפני שעצם הרעיון של שינוי הרגלים בקשר להפרשות מזעזע אותם. ג'נקינס הכיר, כמובן, תופעה זו וכינה אותה "קקיפוביה". התרגלנו מילדות שהפרשות צריך לסלק בעזרת כמויות עצומות של מים, ואנו עשויים להיות מודאגים בכנות בקשר לבצורת ועדיין להירתע בתוקף מכל שינוי.
בארצנו דלת המשקעים, הפכו עשרים ושבעה נחלים לתעלות ביוב. האם זו גזירת גורל שאין לה פתרון ותקנה? ג'וזף ג'נקינס סבור שלא. כבר יותר מעשרים שנה שהוא ממחזר את ההפרשות של כל משפחתו ומגדל באמצעותן גן ירק ובוסתן שופעים ומזינים וכולם שם בריאים וחסונים. בספרו הוא מוכיח מעל לכל ספק ששרותי הקומפוסט היא הדרך היעילה היחידה לטיפול בשפכי אנוש - היא הופכת אותם מבעיה מתגברת בהתמדה וחסרת פתרון, למשאב חיוני ורב ערך: אחד הדשנים המשובחים ביותר שאפשר להשיג על פני כדור הארץ: זבל אנושי. בקיצור, אין לנו ברירה. צפוף על הרפסודה והמצב דחוק. במוקדם או במאוחר נאלץ, כחברה, לבחור באופציה ההגיונית והיעילה וככל שנקדים כן יוטב.