"שלום ארנה, שלום אלווין, ברוכים הבאים". כשהגענו קרוב אליהם הושיטה ארנה את השקית אל הבחור, ששמו טל, ואותי היא מסרה לידי הבחורה החיכנית, לידי איריס. טל ואיריס נראו מאוד נרגשים ולא ידעו בדיוק כיצד לנהוג. שניהם ליטפו את ראשי ללא הפסקה ואיריס לא הפסיקה לחבק אותי וללחוש מילים שלא הבנתי. לאחר מספר דקות ששלושתם שוחחו בלהט הושיטה ארנה את ידה אלי ליטפה אותי ליטוף אחרון ואמרה: "אלווין, אני סומכת עליך. אתה גור חמוד, אל תעשה בושות!". היא ליטפה שוב את ראשי, הסתובבה ונעלמה מאחורי השער.
"כדאי שנעשה לאלווין הכרות עם הבית החדש שלו", אמרה איריס לטל שהנהן בראשו לאות הסכמה. שלושתנו נכנסנו אל הבית הקריר והנעים. הכול היה חדש לי וסקרתי את הכול בעיני בסקרנות רבה.
מה זה הבית המוזר הזה?!
"למה הם צריכים כל כך הרבה טלוויזיות ועוד פיזרו אותם בכל החדר הגדול?, ולמה לכל טלוויזיה מחובר לוח עם כפתורים? היו פה הרבה דברים שלא הבנתי. איריס לקחה אותי לאחד מחדרי הבית ואמרה לי שזה החדר שלי. היא הוציאה מהשקית שארנה הביאה מספר צעצועים כמו שהיו לי בבית, אבל חדשים. מאוד שמחתי. מהחדר השני הופיע טל עם קערה מלאה באוכל טעים וקערה שנייה עם מים.
"הם נחמדים," חשבתי לעצמי, "ומשתדלים מאוד לשמח אותי אבל אני מתגעגע לאמא ולאחים שלי...". את המשך היום ביליתי בבדיקה מדוקדקת של כל החפצים בבית ובערב כשאיריס וטל התיישבו על הספה מול הטלוויזיה כמו זאת שיש לנו במועדון, שכבתי לצידם, הנחתי את ראשי על ברכיה של איריס ונרדמתי. כל הלילה חלמתי על המשחקים עם אחי ואחיותיי, על אמא, על הכלבים הבוגרים שנהגנו להסתכל עליהם בהערצה כיצד הם יוצאים וחוזרים מהלימודים ובכלל על הבית שנשאר מאחור, וכך עבר לו הלילה הראשון בבית החדש שלי במושב משמר השבעה, הבית שבו גדלתי ונהיתי כלב בוגר. מסתבר שכשיוצאים לטיול של עשרה חודשים לא חוזרים באותו לילה הביתה.
המשך בשבוע הבא