זה קרה אתמול בלילה, נפגשנו בחדר המדרגות של הקומה השניה, הבטנו אחד לשניה בעיניים ובלי לומר מילה הוא פשוט שמט מכתפו את תיק המסמכים, התקרב אליי בגופו למרחק של סנטימטרים בודדים, רכן לעברי כמתכוון לומר דבר מה אך לא אמר מילה בעצם, כל גופי השתתק באותו רגע, הבטתי בו מהופנטת, הרגשתי כמו הפכתי ברגע אחד לאשת לוט בסדום, התחושה היחידה שהצלחתי לחוות מתוך ערפול החושים הפתאומי שעטף אותי היא את תחושת הנשימות שלו על צווארי, זה שיתק אותי עוד יותר ונשימתי כמעט ונעתקה ואז, ברגע אחד של אומץ הרמתי אליו את מבטי כשואלת, אך הוא כמו ביטל את שאלתי במעשיו, הרים אותי בזרועותיו ונשא אותי אל דירתו שבקומה השלישית.
דירתו נראתה כמו דירת החלומות שתמיד דימיינתי בעיני רוחי, סלון מרווח עם תקרה גבוהה, חלונות גדולים ורצפה נקייה משטיחים, היא היתה מרוהטת בצבעים חמים ונעימים והתאורה היתה עמומה ומזמינה שלווה ורוגע, בפינת החדר על שרפרף קטן הונח פטיפון שניגן תקליט ג'אז ישן וטוב.
הדירה היתה אפופה לחלוטין בניחוח ארומת הקפה האגדי שכל כך אהבתי לנשום בבקרים, כמו הכין אותו כמכוון לבואי, הוא הניח אותי ברכות על ספה אדומה והלך לכיוון המטבח, "כמה סוכר את שותה עם הקפה שלך?" שאל, ניסיתי לומר " שתיים אני אוהבת" והמילים לא יצאו מגרוני, ניסיתי שוב בלחישה ושוב לא הצלחתי להגות מילה אחת בודדה, הנה אני שוב משתתקת, חשבתי, ידעתי שזה יקרה לי, אני ידעתי שברגע האמת גופי יבגוד בי, אז מה עכשיו?
התעוררתי מבוהלת ושטופת זיעה, השעה היתה שלוש לפנות בוקר, זה היה חלום, אם כך אז אין לא דראמה ולא פאניקה, לרגע כמעט ויצאתי לחדר המדרגות, לבדוק שלא גנבו לו את תיק המסמכים ששמט, "שרוני, זה היה חלום, תחזרי לישון" אמרתי לעצמי בקול והנחתי ראשי על הכר מייחלת להמשיך את החלום המתוק בכוחות מחודשים, הפעם אני אצליח להגיד שתיים סוכר, נרדמתי.
בבוקר המחרת התעוררתי קצת מוקדם יותר מהרגיל, קיוויתי לצאת לטיול עם הכלבה קצת קודם ואולי לפגוש אותו בחדר המדרגות ולהגשים את החלום, התלבשתי בזריזות ויצאתי אך הניחוח כבר היה באויר, ארומת קפה מהולה באפטר שייב, הוא כבר יצא לעבודה, פספסתי אותו להיום, יצאתי את הבניין מאוכזבת ונגררתי אחרי כלבתי לכיוון הגינה.
כל אותו היום אפפה אותי תחושה נעימה וקצת מוזרה, יצאתי מהמשרד לקנות קפה בקפיטריה הפינתית והרגשתי כאילו יש עיניים שעוקבות אחרי צעדיי, לא ידעתי לאן לכוון את המבט כדי ללכוד את אותן עיניים עוקבות אך התחושה היתה מרגיעה יותר מאשר מלחיצה , תחושת ביטחון לא מוסברת שליוותה אותי כל הדרך מהמשרד ובחזרה.
בכניסה לבניין המשרדים שלי נעצרתי לרגע, כוח לא מוסבר הורה לי לעמוד רגע ולבדוק את תחושותיי, הסתובבתי ושלחתי מבטי אל הבניין ממול, זה בטח כלום, חשבתי, "זה הכל בראש שלך שרוני", אמרתי לעצמי, חייכתי והמשכתי ללכת מתעלמת מפניו התמוהות של השומר שבכניסה.
כל אותו היום התנהל בצורה פשוט יוצאת מן הכלל, כל הישיבות והדיונים שנכחתי בהם הסתכמו על הצד הטוב ביותר, קשיים שהייתי רגילה להתמודד איתם על בסיס יומי התגמדו ומצאו פיתרון קל ונוח, היתה לי תחושה טובה במיוחד של ציפייה למשהו גדול וטוב שעומד להתרחש, החלטתי שגם אם זה הכל עניין דימיוני שאני רוקמת במחשבותיי והוא תוצר ברור של חלום ליל אמש, גם אז זה בסדר.
בתומו של יום העבודה שבתי לביתי, ירדתי לטיול הקבוע עם הכלבה וכשחזרתי התמקמתי לי בנקודת התצפית הקבועה שלי במרפסת עם כוס הקפה והמתנתי לבואו, חשבתי לעצמי אם זה באמת מעיד על כך כי שפיותי עזבה אותי אם אני יושבת כל ערב כבר שלושה שבועות וממתינה לבואו של איש שעוצר קומה אחת קודם.
בדיוק ברגע בו הסכמתי עם עצמי כי התשובה שלילית והשפיות עימדי הוא הגיע, ירד מרכבו לבוש כרגיל במיטב מחלפותיו המחוייטות והביט למעלה היישר אל מרפסתי, ליבי כמעט ועצר מלכת באותו הרגע וקפאתי במקומי מביטה בו בחזרה, זה היה הרגע בו נפגשו מבטינו לראשונה.
המבט היה חטוף, הוא עצר לרגע והמשיך אך אני נשארתי במרפסת מתענגת על הרגע המתוק, ממשיכה להביט אל אותו מקום מדוייק כאילו הוא עדיין שם מביט בי, דקות ארוכות המשכתי לשבת אך צלצול פעמון הדלת הקפיץ אותי ממקומי, "אני השכן מלמטה, חסרות לי שתי כפיות סוכר בדיוק" הוא אמר, "אם זה מנומס לבקש, זה קצת מביך אבל בדיוק נגמר לי ואני מת לכוס קפה", זה היה בועז.
efratcoffee@walla.com