לתקן את הדמוקרטיה

לא היינו צריכים את הבחירות האחרונות כדי לדעת, שהדמוקרטיה הישראלית נמצאת במשבר. תוצאות הבחירות חידדו את הכשלים הנובעים משיטת בחירות, שכובלת את ידי הממשלה, שנבחרה לבצע מדיניות מסויימת.

הנפגעים העיקרים מהמצב הם המשילות והדמוקרטיה הישראלית. כל ילד יודע שהאמירות: "חוסר יציבות, אי-ודאות לגבי מדיניות הממשלה בנושאים המכריעים שעל סדר היום, וקיפאון וקיבעון בעיצוב ובביצוע מדיניות", הן סמני ההיכר של המשילות בישראל. הכנסת ומדינת ישראל כולה חייבות להתייחס למצב הנוכחי כנקודת "אל חזור" ולשנות את שיטת הבחירות. חשוב להדגיש שאין לשנות את השיטה לשיטה נשיאותית, אלא יש להשביח את הדמוקרטיה הפרלמנטרית באמצעות רפורמות אלקטורליות.

במצב הנוכחי, מתקשים 90 חברי הכנסת הזמינים לעבודה הפרלמנטרית (שאר חברי הכנסת מכהנים כשרים וכסגני שרים), ל"ייצר" חקיקה איכותית. הכנסת מתקשה למלא גם את הפונקציה החשובה של פיקוח על הממשלה מחד, ומאידך היא חדלה להיות הזירה העיקרית לליבון התשתיות הנורמטיביות של החברה הישראלית.

גם ברשות המבצעת המצב קשה. ריכוזיות יתר פוגעת ביעילותה והתוצאה היא קיבעון ולעתים חידלון בביצוע החלטות הממשלה. היעדר השקיפות והאחריות, האופייני למציאות ריכוזית, משמש קרקע פורייה לתופעות של שחיתות וניצול לרעה של מעמד ותפקיד.

מבקר המדינה, שומר הסף ברשות המחוקקת, היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות ברשות המבצעת, והרשות השופטת, המופקדים על שמירת טוהר המידות, מפנים את מרצם לסימפטומים ולא לסיבות. הם עושים שימוש חריג בכוח שהופקד בידיהם, עד שהם נעשים שחקני וטו המקצרים את החבל, על ידי הטלת הגבלות ובלמים. אלו נוצרים בדמות תקנות, עודף רגולציה ולפעמים אף חקיקה הבולמת יזמות ויצירתיות.

אז מה עושים? יש לבצע תיקונים במבנה ובתפקוד של הרשות המחוקקת ורפורמות ותיקונים ברשות המבצעת, כדי להעצים את היעילות השלטונית, וכן שינויים בהגדרת תפקידם ותפקודם של "שומרי הסף", כדי להבטיח את האיזון האפקטיבי בין הרשויות. יש גם להשלים את התהליך החוקתי ולכונן חוקה בהסכמה.

יש לבצע רפורמה בשיטת הבחירות, שתכליתה לחזור ו"ליצור" מפלגות גדולות, וכן להגדיל את הזיקה בין הבוחרים לנבחרים. השינויים בשיטת הבחירות צריכים לגרום לכך, שבכנסת יהיו לא יותר משש עד שמונה מפלגות, שתיים מהן גדולות, שימנו כשני שלישים מחברי הכנסת, כפי שהיה עד שנת 1996 (תחילת הניסוי בשיטת הבחירה הישירה), וכן שתיכון ממשלה יציבה למשך ארבע שנים. יש גם צורך לשפר את תפקוד בית הנבחרים באמצעות שינויים מבניים ותקנוניים.

הצעדים שיש לבצע הם העלאת אחוז החסימה ל-4%, כך שלא יהיו מפלגות הקטנות מחמישה חברי כנסת ולהסדיר בחירה אזורית, לפיה מחצית מחברי הכנסת יבחרו ב-12 אזורי בחירה. יש לשנות את חוק יסוד: הממשלה, כך שיקבע שראש הממשלה יהיה ראש המפלגה שקיבלה יותר מנדטים מהאחרות ולהגביל בחקיקה את היכולת להקדים את הבחירות.

ברשות המבצעת יש לבצע רפורמה המבוססת על ביזור סמכות ואחריות, והטמעת האחריות והשקיפות כערכים מובילים בביצועי המיגזר הציבורי. יש ליצור מצב בו הממשלה לא תהיה מעורבת בביצוע, אלא תתווה מדיניות, תקבע סטנדרטים לביצוע, תקצה משאבים, תפקח ותמדוד ותעריך את הביצוע. מעמדו של השלטון המקומי יוגדר מחדש ויעוגן בחוקה, והוא יתבסס על הגדרה מודרנית של סמכות ואחריות, שתחזק את עקרון הביזור ביחסים שבין שלטון מרכזי ומקומי.

יש לתקן ולהבהיר את תפקידם של "שומרי הסף", כדי להחזיר את האיזון שהופר בינם לבין הרשויות. יש לאזן בין הצורך לשמור על טוהר המידות והמאבק בשחיתות, לבין שמירה קפדנית על יכולת ההתנהלות של התהליכים הפוליטיים והמנהליים.

הצעד הראשון במימוש מכלול ההצעות המתוארות לעיל הוא יישום ההצעות לשינוי שיטת הבחירות. בואו נדרוש להעלות נושא זה לראש סדר היום הציבורי, מהממשלה החדשה שתוקם, יהיה הרכבה אשר יהיה.

* ד"ר אריק כרמון הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה