את המונח "משפחה אורבנית", בהקשר עליו אני מדברת, טבעה הלן פילדינג בספרה "יומנה של ברידג'יט ג'ונס". בספר, עקב היותה נצר למשפחה מטורללת, הקיפה עצמה דמותה של אחת הרווקות הנוירוטיות הראשונות בז'אנר, בחבורה קרובה של חברים שמילאו את מקומה של משפחתה הביולוגית. ואם לרגע נניח את הציניות בצד ואת הטי רקס המפלצתי למימדיו התפתחה דמות הרווקה הנוירוטית מאז אמצע שנות התשעים, ניזכר שבאותם ימים, המשפחה האורבנית, לצד מגורים עצמאיים בדירת שותפים תל אביבית וחיים מלאי ריגושים עירוניים, היו חלומם הרטוב של אינספור פרחי פרברים. וגם שלי. עם המעבר לעיר הגדולה, גיליתי, כמו רבים מבני דורי ששותפים זה בדרך כלל סיוט המלווה בכיורים מטונפים ואכולי ריקבונות והדירות לא בדיוק מעוצבות כמו בסדרה "פלורנטין" של הצמד פוקס את אוחובסקי, השגרה שוחקת, הכסף בדוחק, העבודה לא יצירתית, והמגניבות הוחלפה בדיכאון קיומי, חוסר ביטחון ובעתה כללית מהחיים.
אבל דבר אחד היה שם ושינה את חיי לתמיד. המשפחה האורבנית שלי. מינקות אנחנו שומעים את המשפט משפחה לא בוחרים אלא שאת המשפחה האלטרנטיבית בה הקפתי את עצמי בחרתי לגמרי לבד. וגם היום למרות שאנחנו משפחה אורבנית גרושה למהדרין אני יודעת שהם ילוו אותי עד יומי האחרון, תמיד, בכל דבר שאעשה ובכל רגע שאזדקק להם הם יהיו שם בשבילי. וכן, אני מודעת לפאתוס. מוסד החבורה נטוע היטב בשורשי החברה הישראלית בתרבות, בהיסטוריה, ביצירה, באמוציות של הנרטיב הלאומי. האהבה שלנו אולי לא מקודשת בדם ולא מקודשת בכלל אבל חזקה יותר מהרבה אמיתות אחרות שאנחנו מתבקשים להאמין ולחיות לפיהם בעיר הזאת, במדינה הזאת.
חיי גירושים תקינים
המשפחה האורבנית שלי, על כל אחד מחבריה, עיצבה את דמותי על רקע נופיה של העיר האמיתית והחיה היחידה בארץ תל אביב. ההתנסויות הנרקוטיות הראשונות בדירה בפרישמן, גילויים ראשונים של אהבה בגן מאיר, הגישושים המיניים שמעבר למיינסטרים ברחוב יעל, הריקודים עד אובדן התודעה בסופהביט, ההתרגשות מסרט בדרך חזרה מהאוזן, רזי הקהילה ההומו-לסבית שספגתי בבית שברחוב רות, רוח המהפכנות והמרד שהוטמעה בי בבורוכוב, ההפגנות בכיכר רבין, השיחות אל תוך הלילה ברחבת הסינמטק, הספסל מול כרמיה, בית הקפה השכונתי הראשון, והשני, החגיגת, האלכוהול, שמחת החיים ושנאתם.
אלה האנשים לצידם התבגרתי, אלה שהלינו אותי בביתם כששברו לי את הלב, האנשים שלימדו אותי פילוסופיה, מדעי המוח, קולנוע ומוזיקה. ביחד בחרנו לוותר על הציניות ולהבין שאהבה זה כואב אבל גם הפתרון היחידי. נשבענו לא להיות כמו ההורים שלנו, לא להתחתן, לא להתברגן, להישאר נאמנים לאידיאלים שלנו ונאבקנו בהורים הביולוגים על צדקת הדרך בכל מחיר. וכמו בכל משפחה אחרת רבנו, שיקרנו, בגדנו, הכאבנו ואני די בטוחה שגם היו אי אילו טריקות דלת.
כמו רבים לפנינו גם אנחנו טעינו וכל אחד הלך לדרכו בסופו של דבר. חלק מאושרים עמוק בזוגיות עם הפלזמה והיס מקס, חלק ממשיכים להיאבק בממסד ולרסס כתובות באמצע הלילה, חלק חיים בקהילה טבעונית אלטרנטיבית בפורטוגל, חלק מחפשים את עצמם וחלק עדיין ניתן למצוא שפוכים על הבאר מחפשים אהבה בינות אדי האלכוהול. כן, היום אנחנו כבר לא ביחד. אנחנו מנהלים חיי גירושים תקינים, כל סוף שבוע שני אצל מישהו אחר. לא תמיד אומרים שלום ברחוב וכבר לא נפגשים בימי הולדת.
השבוע הלכה לעולמה אמו של אחד מאיתנו. פתאום מצאנו את עצמנו שוב ביחד. לא, לא השלמנו בדרך פלא, לא נפלנו זה על צווארו של השני בחרטת אוהבים. אבל זה היה נעים ומנחם. הידיעה שעל אף שבחרתי את בני משפחתי השנייה ובחרתי גם להיפרד מהם, לנצח אהיה חלק מהם והם ממני. גם אלה איתם אני לא מסוגלת לדבר. אני שלהם והם שלי. הם המשפחה שלי.