היום לפני: קריסתו של ניקסון

ב-1 במרץ 1973, מחבלים מארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור", שהיו אחראים גם לרצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, השתלטו על שגרירות סעודיה בבירת סודן חרטום ולקחו בשבי מספר דיפלומטים זרים. החטיפה אירעה במהלך מסיבה שנערכה לכבוד סגן השגריר האמריקאי ג'ורג' קרטיס מור.

למעט מור, שאר בני הערובה היו שגריר סעודיה השייח עבדולה אל מלחוק, אשתו, שגריר ארה"ב בסודן קלאו נואל ג'וניור, הדיפלומט הצרפתי גי איד ועמיתו הירדני עדלי אל נאצר. לפי הדיווחים, שמונה חמושים נכנסו לבניין השגרירות בעודם יורים בכלי נשק, חטפו את הדיפלומטים וכפתו אותם. נואל ומור נפצעו. דיפלומטים אחרים הצליחו להימלט ללא פגע, בהם השגריר ההונגרי, היגוסלבי והסובייטי. שגריר יפן שוחרר.

דרישות המחבלים: שחרור מחבלים פלסטינים שהוחזקו בישראל ושחרור סירחאן סירחאן, רוצחו של המועמד לנשיאות ארצות הברית רוברט קנדי – שהוחזק בכלא בארה"ב. המחבלים דרשו גם את שחרור חברי כנופיית באדר מיינוף הגרמנים ו-90 חמושים ערבים שהוחזקו בירדן. אולטימטום הוצג בפני העולם: מילוי הדרישות או שכל בני הערובה יירצחו.

ביום שלמחרת החטיפה, רשויות ארה"ב וסודן דחו את דרישת המחבלים לקבל מטוס שייקח אותם ואת החטופים לארה"ב. 12 שעות מאוחר יותר, נואל ומור נרצחו בדם קר. ממשלת סודן סירבה לדון עם החוטפים ו-60 שעות לאחר תחילת האירוע, בני הערובה שוחררו ושמונה מחבלים נכנעו. ביוני 1974, בית משפט סודני גזר על המחבלים מאסר עולם. גזר דין שהומתק לאחר מכן לשבע שנים בלבד.

יוזף סטלין, מנהיג ברית המועצות, לקה בשבץ ב-1 במרץ 1953 ומת ארבעה ימים לאחר מכן. ימיו האחרונים עוררו מחלוקת וספקולציות שונות. האם הוא מת מסיבות טבעיות בעקבות השבץ, או נרצח בגלל כוונתו לערב את ברית המועצות במלחמה בלתי רצויה?

ליל ה-28 בפברואר 1953 היה לילה ככל הלילות בעבור סטלין ומקורביו. הוא צפה בסרט בקרמלין ופרש לביתו שבכפר מחוץ למוסקבה. אורחיו שבו איש איש לביתו. בצעד יוצא דופן לאדם שהיה אובססיבי לגבי ביטחונו האישי, סטלין הורה לשומרי ראשו לפרוש ללילה. שינוי זה בהתנהגות סטלין עורר עניין רב בקרב היסטוריונים וסקרנותם הובילה לעדותו של אחד השומרים פיוטר לוזגצ'ב.

השומר אישר בעדותו כי לא היה זה סטלין ששחרר את שומרי הראש ממשמרתם באותו לילה, אלא האחראי על האבטחה חרושטלב. כך או כך, שומרי הראש פרשו ורק למחרת החלו לדאוג לגורל מנהיגם. איש לא העז להפריע את מנוחת הרודן. מספר ימים של ספקולציות לגבי בריאותו של סטלין עברו עד שבסופו של דבר מותו נקבע באופן רשמי ב-6 במרץ בשעה 3:00 לפנות בוקר.

מות הרודן גרם לזעזוע בעולם הקומוניסטי. מאות אלפי אנשים התאספו על מנת לצפות בארונו הפתוח של המנהיג, שהונח סמוך למוזוליאום של המנהיג הנערץ לנין בכיכר האדומה שבמוסקבה. אולם, יורשו ניקיטה חרושצ'וב, בצעד סמלי וכחלק מקמפיין הדה-סטליניזציה שלו, הורה להוציא את גופתו של סטלין ב-31 באוקטובר 1961 בלילה ולקבור אותה בקבר רגיל בבית הקברות של חומת הקרמלין, שמעליו הונחה מצבה עם פסל בדמותו.

סטלין ידוע כיום כאחד מהרודנים האכזריים וצמאי הדם הגדולים ביותר במאה העשרים (יש הטוענים אף יותר מהיטלר). ההיסטוריונים מאמינים כי בעקבות מדיניותו של סטלין - רציחות, רעב המוני, טיהורים, הגליות למזרח, מחנות עבודה כפויה ועוד - מיליוני בני אדם איבדו חייהם. יש אף המעריכים את המספר בין שמונה לעשרים מיליון קורבנות.

הפרשייה הפוליטית החמורה ביותר בתולדות ארה"ב, פרשת "ווטרגייט", שלטה בכותרות במהלך רוב שנת 1973. במהלך חשיפתה ההדרגתית, והגילוי של המעורבות ההולכת וגדלה של ממשל ניקסון בפרשייה, הזדעזע הציבור האמריקאי לגלות את רמת הזלזול במערכת המשפטית האמריקאית בדרגים הגבוהים ביותר של הממשל.

בסופו של דבר, לא רק עליונות שלטון החוק עליו מתבססת החברה האמריקאית, אלא גם נשיאותו של ניקסון עמדו במבחן והביאו לשקיעתה של ארה"ב כולה במשבר פוליטי חסר תקדים. למרבה האירוניה, היתה זו אותה מערכת משפטית, שכה רבים מהמעורבים בווטרגייט יצאו ממנה, היא שחילצה את המדינה מהמשבר.

באחד במרץ 1974, חבר מושבעים גדול, שמנה 23 אזרחים אמריקאים, גזר פסק דין חמור ביותר: מזימה פלילית נרקמה בדרגים הגבוהים ביותר של ממשל ריצ'רד ניקסון. הנאשמים כללו ארבעה מבין עוזריו המקורבים ובעלי ההשפעה הגדולה ביותר של הנשיא. המושבעים סברו גם כי הנשיא עצמו שיקר לגבי מעורבותו האישית בפרשייה. בין השבעה שהורשעו: התובע הכללי לשעבר ג'וני מיטשל, ראש סגל הבית הלבן ה.ר. הלדמן, היועץ הבכיר לשעבר של ניקסון ג'ון ד. ארליכמן, היועץ המיוחד של ניקסון צ'רלס וו. קולסון, עורך דין רוברט סי מרדיאן, עוזרו של הלדמן גורדון סי סטרצ'ן ועורך הדין קנת' וו. פרקינסון.

ריצ'רד ניקסון ניסה בתחילה להשלות את עצמו שהעם האמריקאי יזכה אותו מכל אשמה בפרשת ווטרגייט. אך נכונה לו הפתעה. גל של התנגדות וקריאות להדחת הנשיא הלך והתחזק, במיוחד לאחר פרסום תמליליי השיחות הפרטיות של עוזרי ניקסון. העיתונים והתקשורת הצטרפו למגמה ועמם גם הבוחרים הרפובליקנים. בזה אחר זה הפכו אלו את תמיכתם בניקסון והחלו לקרוא גם כן להדחתו.

ב-5 באוגוסט 1974, המועצה השופטת של בית הנבחרים הצביעה פה אחד להדיח את ניקסון על ידי עריכת משפט בסנאט. ניקסון לא רצה להיות הנשיא הראשון המודח על ידי הסנאט, ולכן ב-8 באוגוסט הודיע בנאום לאומה על התפטרותו למחרת, ה-9 באוגוסט 1974. ממשיכו ג'רלד פורד נתן לו חנינה נשיאותית בטרם הרשעה, ובכך הסתיימו ההליכים כנגד ניקסון, והוא פרש מן החיים הציבוריים. בעת השבעתו לנשיאות, אמר פורד, ברומזו על פרשת ווטרגייט: "הסיוט הלאומי הממושך שלנו הסתיים".

הפארק הלאומי ילוסטון שבוויומינג, ארה"ב, הוא הפארק הלאומי הראשון שנוסד באמריקה ובעולם כולו. בראשון במרץ 1872 הקונגרס האמריקאי הצביע בעד להפוך את השטח לפארק ציבורי ולא למוכרו לבעלות פרטית. הנשיא זאד יוליסס ס. גרנט חתם על ההצעה לחוק שייצרה למעשה את הפארק הלאומי.

פארק ילוסטון מתפרש על פני 8,983 קמ"ר וכולל בתוכו אגמים, קניונים, נהרות והרים. הוא משמש בית למגוון חיות ועופות, בהם דובי גריזלי, זאבים, ביזונים ועוד. בפארק אפשר למצוא גם את האוסף הגדול בעולם של גייזרים ומעיינות חמים. שמו של הפארק הוא על שם נהר הילוסטון, הזורם בו.

סנדרו בוטיצ'לי (1445 - 1510 ) - אחד הציירים המובילים בתקופת הרנסאנס באיטליה. אחד מציוריו המפורסמים ביותר: לידת ונוס

פרדריק שופן (1810 - 1849) - מלחין פולני מהזרם הרומנטי

ג'ורג' זימל (1858 - 1918 ) - סוציולוג ופילוסוף גרמני

אוסקר קוקושקה (1886 - 1980) - צייר וסופר אוסטרי ממוצא צ'כי מן הזרם האקספרסיוניסטי

דיויד ניבן (1910 - 1983 ) - שחקן בריטי. זוכה פרס האוסקר

הארי בלפונטה (1927 - ) - מוזיקאי אפרו- אמריקאי מהמצליחים ביותר בהיסטוריה של הפופ האמריקאי. כונה "מלך הקליפסו"

רון הווארד (1954 - ) - אחד הבמאים החשובים והפופולריים של ימינו. יצר אחדים מהלהיטים הגדולים ביותר של הוליווד כגון "נפלאות התבונה", "אפולו 13", "ספלאש" ו"פרוסט/ניקסון", מהשנה האחרונה, שעוסק בנשיא המודח. למבוגרים יותר: שיחק בדמות של הנער ריצ'י קנינגהאם בסדרה "ימים מאושרים"

ליאופולד השני (1747 - 1792 ) - ליאופולד השני, המלך השני של הבלגים וקיסר קונגו

יוסף טרומפלדור (1880 - 1920 ) - חלוץ יהודי ממוצא רוסי, ציוני אדוק שמצא את מותו בקרב על תל חי. לו מיוחס המשפט " טוב למות בעד ארצנו"

בובי טימונס (1935 - 1974 ) - פסנתרן ג'אז ומלחין משליחי הג'אז של ארט בלייקי