להיות עם חופשי בארצנו

עם פתיחת מושב הכנסת ה-18, מיהרו כמה מחבריה החדשים להעלות שוב את נושא התקווה – מי לא שר אותה ולמה. "עמדו חברי כנסת שלא שרו את המנון התקווה, כי זה המנון של האויב שלהם" אמר חבר הכנסת מיכאל בן ארי מהאיחוד הלאומי, איש כך לשעבר, כשהוא מתייחס לחברת הכנסת חנין זועבי. אם נתעלם לרגע מהיומרנות שבהחלטה של מי האויב שלה ובקביעה שזאת הסיבה לכך שהיא לא שרה, נכון שזועבי תושבת ישראל ונציגה רשמית של לפחות חלק מתושבי המדינה, אבל חשוב לזכור שעם כל האחריות שטומן בחובו המעמד הזה, נפש יהודי(ת) פשוט אין לה. אולי מכיוון שהיא לא יהודיה, אבל זאת רק השערה.

ההמנון הלאומי של מדינת ישראל נכתב על ידי איש יהודי, ומילותיו המקוריות בחלק האחרון של הבית השני היו "ארץ אבותינו, עיר בה דוד חנה". העובדה הזאת מעניינת, כי גם ערביי ישראל יכלו להזדהות עם היות מדינת ישראל ארץ אבותיהם. הם יכולים להזדהות גם עם הטקסט הקיים "להיות עם חופשי בארצנו". אבל הדרישה לשיר על הנפש היהודית שאין להם, ולכעוס שהם לא יכולים לשיר את המילים, היא לא מובנת ומגוחכת.

הגיע הזמן, אחרי שישים שנות דו קיום (כושל ככל שיהיה, אנחנו עדיין כאן – יחד) שלא נדרוש מלא יהודים לשיר שיר יהודי. ערביי ישראל, לצורך העניין, הם תושבי המדינה בדיוק כמו חבר הכנסת מיכאל בן ארי. אם כל כך מפריע לו שיש מי שמתקשה להתכחש לדתו, אולי כדאי שיפעל למען שינוי ההמנון לכזה שיבטא את אהבת הארץ, האדמה ותושביה – ללא הבדלי דת וגזע, כפי שכתוב במגילת העצמאות. הכרה בצביון היהודי לא צריכה לבוא לידי ביטוי על ידי שירה של ההמנון הקיים.

ההמנון, כמו סמלים לאומיים אחרים, הם יותר לאומניים מלאומיים. וככאלה, לא רק מי שלא יהודי יכול (וזכותו) להימנע מהשימוש בהם. גם אני, בת לאם יהודייה, תושבת ישראל – משלמת מסים ושומרת חוק, לא שרה את התקווה. מקווה שאתה יושב, חבר הכנסת בן ארי, אני גם לא תולה את דגל ישראל ביום העצמאות – ולא לשם שיראו שכך אני עושה (או לא עושה). כי אפשר לתלות דגל ולקרוא לעצמך אוהב המדינה, ואפשר גם לאהוב את המדינה ולהיות ביקורתי, להתרכז בעשייה למענה ולמען תושביה מבלי לעשות מה שצריך על פי קונצנזוס ריק מתוכן. כי סמלים הם רק סמלים – ולאו דווקא הדבר האמיתי, המוחשי שאותו הם מסמלים.

חברי הכנסת החדשים, נבחרי התושבים, ראוי שיהיו הראשונים שייתפסו לגדולות ולא לקטנות. מה אתם, חברי כנסת כאלה או אחרים, עושים בשביל הבוחרים שלכם? כמה אתם פועלים לטובת הכלל ולא ממניעים כלכליים ופוליטיים? אלה צריכות להיות השאלות על פיהן נשפוט אנשי ציבור. לשיר את ההמנון זה קל, זה משהו שצבועים רבים עושים יום יום. להיות איש ציבור שמקדיש את חייו לעשייה למען האחר, תוך שמירה על חוקי המדינה ונאמנות לעקרונות הומניים ולמוסר עצמי וחברתי – יהיה חדשני. ואף מילה על אולמרט, הירשזון, קצב וזייפנים אחרים.