בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, הכנסת שהושבעה אתמול תחשב לנקודת מפנה פמיניסטית. בראש ובראשונה, בכנסת הנכנסת מכהנות 21 חברות כנסת, לעומת 17 בכנסת הקודמת. זהו מספר שיא של נשים בבית המחוקקים, והן מהוות כעת 17.5% מהנבחרים, לעומת 14.2% בכנסת הקודמת.
העובדה שהשינוי התרבותי שעוברת החברה מאז שנות ה-70 קיבל בבחירות האלה ביטוי פוליטי. להבדיל מהעבר, נבחרות הציבור באות היום מכל קבוצות האוכלוסייה, פרט למגזר החרדי. תופעה זו מעידה על כך ש"הגל השני " של הפמיניזם בישראל ("הגל הראשון" היה בתקופת היישוב), שנישא לפני ארבעה עשורים על כתפיהן של נשות השמאל, חלחל עמוק אל תוך החברה. בכנסת הנוכחית רק ארבע חברות כנסת מגיעות ממפלגות השמאל (3 ממפלגת העבודה ו-1 מבל"ד) ואילו הרוב משתייכות למפלגת המרכז (קדימה,7) ולמפלגות הימין (ליכוד,5; ישראל ביתנו, 5), כשביניהן גם חברות כנסת דתיות.
יש לציין שחנין זועבי, שנבחרה לכנסת מטעם מפלגת בל"ד, היא האישה הראשונה שנבחרה לייצג את הערבים-הפלסטינים, אזרחי מדינת ישראל. זאת להבדיל מחוסייניה ג'ברה (מר"צ) ומנדיה חילו (עבודה), שסללו את הדרך לנשים ערביות בישראל במסגרת מפלגות ציוניות. היבחרה של זועבי התאפשרה רק הודות למאבק שניהלו נשות בל"ד למען הבטחת הייצוג של הנשים, אסטרטגיה יעילה המעידה על התבססות הרעיון הפמיניסטי בקרב החברה הערבית-פלסטינית בישראל.
הדרך המוצלחת שבה גייסה ציפי לבני את קולות הנשים תרמה למפנה גם היא. אמנם לבני פנתה לקול הנשי רק בסוף המרוץ, לאחר שהסקרים ניבאו לה רעות, אך המהלך הזה הפך את ציבור הנשים, בפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל, לכוח אלקטוראלי בעל משקל. על כך שוחרי הדמוקרטיה והפמיניזם חייבים ללבני תודה גדולה.
פסימיות זהירה
עם זאת, תפנית פמיניסטית איננה זהה לאופק פמיניסטי חדש. קרי, למדיניות הבאה לקדם את זכויות האדם של הנשים, תוך איתגור המוסכמות בתחום העבודה, המשפחה הפוליטיקה או האלימות כלפי נשים . לא בטוח שהעלייה במספר חברות הכנסת, הגיוון החברתי שלהן ו"מהפכת לבני" יצליחו, בשלב זה, לקדם סדר מיגדרי חדש.
כוחן הפוליטי של הנשים בישראל עדיין מוגבל. השיא במספר חברות הכנסת, הנמוך עדיין מהממוצע העולמי העומד כיום על 18.6%, רחוק מאוד מחמישים אחוז הייצוג המתבקשים מעקרונות הדמוקרטיה. כמו כן, העשייה הפמיניסטית היסודית והעקבית בכנסת לרוב איננה משתלמת. די אם נזכיר בהקשר זה את זהבה גלאון, פרלמנטרית מנוסה ואמיצה, ונדיה חילו, פרלמנטרית פחות וותיקה אך לא פחות אמיצה, שלא נבחרו לכנסת ה-18.
ללמדנו שהנשים שכן נבחרו לכנסת מייצגות עמדות פמיניסטיות "רכות", המקדמות את העניין הפמיניסטי רק במסגרת ההסכמה הכללית מבלי לקרא עליה תיגר. או לא מייצגות עמדות פמיניסטיות בכלל.
הביטחון שוב הורס הכל
ניתן אם כן ולומר, שעבור שוחרי הדמוקרטיה "התפנית הפמיניסטית" היא הבשורה הטובה של בחירות 2009. אולם , כשהמצב הביטחוני והכלכלי מדורדר בלשון המעטה, וכשהשיח הדומיננטי הוא שיח של דחיית "השונה", קשה לראות איך תפנית זו תתורגם לקידום השוויון המגדרי. קרי לאופק פמיניסטי חדש.
* פרופ' סלביה פוגלביזאוי היא ראש התכנית לתואר שני בלימודי משפחה, המסלול האקדמי המכללה למינהל. סוציולוגית המתמחה במגדר