ניתן לבכות על התרסקות השמאל, אפשר להספיד את מחנה השלום, מותר להצטער על שהשפיות, ההומניות והליברליות פינו את מקומם לכוחניות, גזענות ולאומנות. אבל מה לעשות שהבכי אינו מועיל וההספדים אינם משנים את תוצאות הבחירות.
אפשר לטעון שהמפלה של השמאל נובעת מהיסחפותו של הציבור אל ציפי כדי להציל את המדינה מביבי. אבל, זו אינה הסיבה העיקרית למכה שספג השמאל הציוני בבחירות האחרונות, שכן מחנה הימין אמנם גדל ב-19 מנדטים 15 לליכוד ו-4 לישראל ביתנו אבל מחנה שמאל קטן רק ב-15: שישה של העבודה, שניים של מרצ ושבעה של מפלגת הגמלאים, הלא היא מפלגת המחאה של הצעירים מן הבחירות הקודמות. את שאר המנדטים קיבל הליכוד ממפלגות הימין האחרות: האיחוד הלאומי, יהדות התורה, ש"ס ואפילו קדימה.
השאלה החשובה יותר היא מי בכלל ניצח בבחירות האחרונות? ביבי נתניהו? איווט ליברמן? אולי בכל זאת ציפי לבני? והאמת העגומה היא שמי שניצח זה החמאס בעזה, החיזבאללה בלבנון ואחמדינג'אד באירן. הנה, סוף כל סוף, השתלבה ישראל במזרח התיכון: באמצעות חזית הסירוב רבת הפנים שלנו, התאימנו את עצמנו לאזור.
ליטול קורה מבין העיניים
שכן, מי שמצביע בל"ד, שלא יתפלא שהוא מקבל את ליברמן. מי שמפציץ ללא הבחנה בעזה, שלא יתפלא שהוא מקבל את חד"ש. ומי שמשחית את מדינת ישראל, ערב הבחירות, בהחלטה על בניית משכן חדש לראש ממשלה בעלות של 650 מליון שקלים, שלא יתפלא שבוחריו אינם נוהרים אחריו.
מי שבוחר להחליף את זהבה גלאון, מוסי רז, אבשלום וילן וקולט אביטל באורלי לוי, ליה שמטוב ואופיר אקוניס, בעצם מחבק את הקנאים הפלסטינים במקום לתת תקווה לפרגמטיות של אש"ף. מי שקורא לסיבוב נוסף נגד חמאס בעזה, נותן לחאלד משעל ולאיסמעיל הניה לקבוע את סדר היום המדיני והביטחוני של ישראל. מי שמצביע בעד חיזוק ההתנחלויות, הוספת מאחזים, סלילת כבישים שמטוהרים מנסיעות של פלסטינים, יצירת מחסומים, התעללות בתושבי הגדה ואכיפת המצור על 1.5 מליון תושבי עזה, מעניק את הניצחון בבחירות האלו לחזית הסירוב הפלסטינית, כלומר לחמאס. ומי שמטיף, בטוקבקים חסרי חמלה ומלאי שטנה, להשמדת העם הפלסטיני בתוך גבולות מדינת ישראל ובשטחי הרשות, בעצם קורא לאל קאעדה לתפוס את השלטון בפלסטין.
אך מעל לכל, מי שלא עוקב אחרי העמדות הלאומניות של תלמידי בתי הספר התיכוניים והמתגייסים החדשים לצה"ל, לא מבין עד כמה נכשלנו בחינוך הנוער שלנו ואינו מודע לחריש העמוק שליברמן ומפלגתו ביצעו. מי שמתלונן על חינוך הנוער הפלסטיני בעזה, ראוי לו שייטול קורה מבין עיניו וילך לבתי הספר התיכוניים, בחיפה, בחולון, בראשון לציון, באשקלון ובירושלים ויחווה את הלך הרוח הלוחמני והגזעני של מיטב הנוער הקורא "לעשות להם שואה".
מי שקיווה ששחר חדש זרח על העולם עם בחירתו של ברק אובמה לנשיא ארצות הברית ומי שציפה שתהליך השלום בין ישראל והפלסטינים יתחיל להתקדם בקצב מואץ, צריך להבין שבבחירות האחרונות חברו היהודים לחמאס ולחזיתות הסירוב האסלמיות ובחר ממשלת ימין שהיא ממשלת שיתוק מדיני, קפיטליזם חזירי ועימות גזעני. רק החמאס יכול לחגוג בנסיבות אלו.
- הכתב הוא חבר בפורום המשפחות השכולות, ישראליות ופלסטיניות, למען שלום ופיוס