רגע לפני הנפילה: המקלט של הנערות במצוקה

"חשבתי שהחברות שלי מדרדרות אותי יותר מדי, לדברים שאני לא צריכה לעשות. התחלתי לעשן, לצאת בלילות, לשתות אלכוהול. הרגשתי שאני מתקרבת לתחתית. שאני מתקרבת לסמים ולזנות. אם הייתי מגיעה לשם, לא הייתי יכולה לצאת. זה מאוד הפחיד אותי", אומרת ליטל (שם בדוי, כמו שאר שמות הנערות המצוטטות בכתבה), החוגגת עכשיו יום הולדת 14.

לפני שלושה שבועות הגיעה ליטל לפנימיה לקליטת נערות במצוקה בקיבוץ בדרום. חוויות החיים שעברה הפכו אותה מבוגרת מכפי גילה. ימים ספורים לפני שהגיעה לפנימיה, עוד הספיקה לברוח מהבית: "היה לי ריב רציני מאוד עם אמא שלי. בשלב מסויים, הדוד שלי התערב. במקום להפריד בינינו, הוא הכה אותי. אחר כך, הלכתי לישון אצל חברה. המשטרה התערבה ונפתח לי תיק. הכניסו אותי בהתחלה להוסטל, עם חברה שלי אבל שתינו וברחנו משם. נסענו לתל אביב ולבת ים, הגענו גם לאילת, שם עצרה אותנו המשטרה. זה היה יום לפני שהגעתי לוועדת הקבלה כדי להכנס לפנימייה".

ליטל הסכימה בעצמה לשהות במוסד החינוכי, אחרי שהבינה שהיא גורמת לעצמה נזק. "עשיתי המון שטויות בבית", היא מספרת, "הייתי בורחת בלילה וחוזרת בבוקר, בלי שאמא שלי תדע. אחר כך ישנתי כל היום, גם בבית הספר. פשוט נרדמתי על השולחן". עם אמה היא לא הסתדרה, וליטל נוהגת כלפיה לעתים באלימות: "כשרבתי עם אמא, תקפתי אותה לא רק בצעקות, גם באלימות. פעמיים היא הזעיקה את המשטרה. היא גם פנתה ללשכת הרווחה העירונית, כדי להתייעץ איך לטפל בי. לעובדות הסוציאליות ששוחחו איתי, אמרתי שאני לא רוצה להיות בבית, כי אני לא מסתדרת עם אמא".

סיוון בת גילה של ליטל, הגיעה לפנימיה מעיר בדרום בגלל סיבות דומות. "גרתי תקופה מסויימת אצל אבי, שהיה צרכן סמים. התנאים שקיבלתי, לא היו כאלה שילדה מתבגרת זקוקה להם", היא מספרת. לדבריה, "לא היתה לי פרטיות בכלל. חייתי בחדר אחד עם 6 ילדים. שתיים מהן חצי אחיות שלי והשאר ילדים של האישה של אבא. הוא נכנס לגמילה במרכז חוסן ואני הייתי בקבוצת גמילה לילדים של מכורים. העובדת הסוציאלית שטיפלה בי, חשבה שאני צריכה לעבור להתגורר בפנימיה".

כבר בגילה הצעיר, סיוון הבינה היטב שמצבה עלול להדרדר: "הבית בכלל לא תפקד. הוא היה לא בריא בשבילי. לא למדתי בכלל. לבית הספר הגעתי כמו סטודנטית חופשייה. רבתי הרבה עם האשה של אבא שלי. הקשר עם אמא נותק לחלוטין. הוא חודש רק כשהגעתי לפנימיה. מה ששכנע אותי לעבור, שזה יהיה טוב בשבילי, היתה שיחה עם המורה בתחילת כיתה ו'. עשיתי בחינות לבוייאר והתקבלתי, אבל באגף הרווחה בעירייה חשבו שאני צריכה להיות במקום יותר קטן. בחרתי בפנימה הזאת".

בגרותן של שתי הדוברות, היא תולדה של ניסיון חיים מר וקשה מאוד. "לא את הכל הן חושפות. לא על הכל הן מדברות", אומרת רונית שובל, מנהלת הפנימייה. לדבריה, "נמצאות כאן 24 בנות מגיל 12 עד 19. מרביתן חוו פגיעה באופנים שונים: אלימות, ניצול מיני קשה, קשרים מפוקפקים עם כל מיני גורמים, בית הרוס ועוד. בדרך כלל, לוותה הגעתן הנה בצו של בית המשפט".

שובל היא בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית. בעבר, ניהלה את הרשות למלחמה בסמים ואת הפנימיה היא מנהלת מזה שנה וחצי. "מרבית הבנות נמצאות במסגרת חינוכית לימודית במשך היום", היא מספרת, "הן הולכות לבתי ספר שונים בהתאם ליכולתן, בשאיפה להשלים 12 שנות לימוד ולעמוד בבחינות הבגרות. אנחנו מנסים להעביר להן מסר, שלא ניתן להיות כאן בלי להתמיד לעמוד במחוייבויות שונות כמו לימודים, השתלבות במסגרת של יחסי אנוש, פעילות והתנהלות יום יומית, תורנויות וכדומה".

הקושי הראשוני של הנערות, הוא להבין את המשמעות של להיות במסגרת שונה. "קשה להן לוותר על הפנטזיה, שיש להן משפחה ויש להן בית", הסבירה שובל, "קשה להציג את הבית כסוג של אשליה, ההתגברות על הקושי הזה, היא בראיה של ההשגים אליהן הם מגיעות לעומת אלו שאליהם הגיעו בבית".

אחת המטרות בפנימיה, המונה צוות של עשרים בוגרים, היא חידוש האמון בין הבנות לבין אנשי חינוך. "הן מגיעות עם הרגלי התנהגות לא יעילים, נטיות אבדניות או חוסר יכולת לשלוט על עצמן, רצון לברוח ועוד. אנחנו מלמדים אותן להכיל את המצוקה שלהן. נותנים להן חלופות להתנהגות במצבי מצוקה. חלקן עברו בין מוסדות מגיל מאוד צעיר. לכן, הן צריכות לעבוד קשה, כדי להכיל את מה שעבר עליהן. צריך לתת להן הרבה מאוד כח, כדי להכין אותן להתמודדות עם החיים בחוץ", מפרטת שובל את הליך הטיפול, "המקום הזה נותן להן את התמיכה הרגשית, הקביעות, תחושת השייכות. קרבה למבוגרים נורמטיביים שאפשר לסמוך עליהם וכלים להתמודד עם החיים. מכניס אותן למסלול".

בפנימייה, המפוקחת על ידי משרד החינוך, יש גינה טיפולית, מרפסת לשבת עליה, שני בתי מגורים, מטבח, מועדון ומבנה מנהלה. סיוון נמצאת במקום כבר שנתיים. בגרותה הרגשית סייעה לה להפנים את הכללים ולהשתלב בפנימייה, "כחלק מהטיפול שלי, אני משתתפת בחוג לפסיכודרמה", היא מספרת, "אני יכולה להגיד, שעברתי תהליך מדהים. הפנימיה נתנה לי הרבה מאוד. המטרה שלי עכשיו זה לסיים את בית הספר, לעמוד בבחינות הבגרות ולהתגייס לצה"ל".

כאחת הוותיקות, היא חשה באופן משמעותי את התרומה שלה לקבוצה: "אני יוזמת את הגיבוש של הקבוצה. מאוד מכוונת לכך. אני מבינה שיש קשיים, אבל אנחנו מצליחים להתגבר עליהם, באמצעות עזרה של אחת לשניה. כל אחת הגיעה עם תיק לא קטן ותורמת את מה שהיא יכולה, לשבת ולדבר עם חברה שבמשבר זה עוזר. אם אני משוחחת עם חברה כשקשה לה, זה עוזר מאוד וגם אני מקבלת ככה תמיכה".

הפנימיה הוקמה לפני ארבע שנים ונתמכת כלכלית על ידי עמותת 'עדן'. כדי להרגיל את הבנות לעבודה, נוצר קשר עם מאפיית עוגות בעיר סמוכה, והבנות עובדות בה, בניצוחה של אורלי סיבוני. "ביחד עם הנערות, אנחנו מייצרים עוגיות בוטיק טריות ומוכרים אותן בכל מיני מקומות" היא מסבירה, "הבנות עובדות בשכר. זה נותן להן עוד מסגרת מבט, על מה שהן צפויות לעבור בעתיד. זהו אימון בעולם התעסוקה, שיש בו מחוייבות, התמדה, יכולת להרוויח כסף ולהשתמש בו בצורה מושכלת. יש בכך תחושה של גאווה, הערכה עצמית שלהן עולה".