גם בטבע הורגים סתם?

קנזי-מרי הוק מפנסילבניה, ארה"ב, הייתה בחודש השמיני להריונה כשחייה נגדעו ברגע בידי בנה המאומץ. הילד בן ה-11, בנו של חברה לחיים, קינא ככל הנראה באח העתיד לבוא, והחליט למנוע את התחרות הצפויה על תשומת הלב ההורית באמצעי בלתי הפיך. בימים הקרובים ודאי נשמע שלל ניתוחים פסיכולוגיים שיציעו הסברים לטרגדיה. כבר הורגלנו לקרוא על השילוב בין נסיבות אישיות ומשפחתיות, ועל ההורים שהתקשו להציב גבולות לילד בעל הפרעת התנהגות קשה. ייתכן ורשויות הרווחה הן שהיו צריכות להתעורר בזמן, ואולי זו מערכת החינוך. כך או כך, יש עובדה אחת שקשה להתעלם ממנה, גם אם לא העיקרית בסיפור הזה: הקליע שפילח את גופם של קנזי והעובר שברחמה נורה מרובה הציד האישי של הילד בן ה-11.

רובה הציד, המותאם למידות גופו של ילד ונמכר ללא צורך ברישיון, שימש את ג'ורדן לפעילות הפנאי המשותפת החביבה עליו ועל אביו - ירי בבעלי-חיים. ירי שמטרתו להרוג, גם אם האב ובנו היו מגדירים את מטרת הירי כשעשוע בלבד לו היום נשאלים על כך רק לפני שבוע. ג'ורדן הקטן היה מורגל בנוהל: בוחרים את המטרה, טוענים את הנשק, מכוונים היטב, יורים. לאחר-מכן, היה רגיל לצפות בחיה נופלת ולקבל שבחים מאבא. איני יודע כיצד הילד הגיב בפעם הראשונה בה צפה בקורבן המתמוטט רגע אחרי שירה בו. האם נבהל? צעק? אולי רעד בזרועות אביו, כשזה מרגיע אותו ש"כך הוא העולם", שגבר צריך להיות חזק ולדעת גם לקחת כשצריך.

הסיפור של ג'ורדן יכול לשמש כדוגמה קיצונית לאופן שבו גם החברה הנורמטיבית מקדשת ערכים של אלימות. כשילד לומד כי "גם בטבע הורגים בשביל מזון", הוא מפנים את המסר לפיו הפגיעה בחלש מוצדקת אם היא משרתת את האינטרס שלנו. ואם האינטרס שלנו הוא ליהנות ממנת בשר טעימה המונחת על צלחתנו, הרי שהוא עדיף על חייהם של בעלי-החיים. ההרג, הבין הילד הרבה לפני שמלאו לו 11 שנים, הוא רק שעשוע.

ג'ורדן הקטן לא ראה סיבה שלא להשתמש בכוח שנהג להפעיל לשם שעשוע גם מול ה'אויבת' המתחרה על תשומת לבו של אביו. בדרך דומה, גם אנחנו לומדים לדרוך על האחר כדי להשיג את מטרותינו. לכוון, לירות, לצפות בקורבן המתמוטט ולהמשיך לחייך. דמן המותר של החיות הוא גם אחת הסיבות לזילות בחשיבותו של האחר בעינינו. לשווא אנחנו מתיימרים ליצור הבחנה בין מידת ההתחשבות בזולת ובין היחס לבעל-החיים. דמיה של קנזי-מרי הוק והעובר שברחמה זועקים מן האדמה זעקה ברורה: אלימות לעד גוררת עוד אלימות אחריה.

*הכותב הוא פעיל אנונימוס