יפה לך פפיון

פפיון ההרים (Anthus similis) הוא מין ציפור שיר קטנה, קרוב משפחה של הנחליאלי. בניגוד לנחליאלים, הקשורים לעתים קרובות למקווי מים, פפיון ההרים מחפש בדיוק את ההיפך – בית גידולו הוא בתות פתוחות ומדרונות טרשיים וחשופי עצים. את כל מהלך חייו הוא מבלה באזורים סחופי רוחות אלה – מהלך בהיחבא על הקרקע, בין הסלעים ושיחי הסירה הקוצנית. מדי פעם הוא מטפס על סלע, מעיף מבט על ממלכתו – ונעלם שוב. כמו כל קרובי משפחתו, לפפיון ההרים טופר אחורי ארוך מאד, העוזר לו לשמור על שיווי משקל בהליכה על הקרקע. צבעיו הבהירים מאפשרים לו להיעלם ולהסתוות בין הסלעים ובצמחייה.

פפיון ההרים ניזון מחרקים קטנים, מחסרי חוליות וממעט חומר צמחי. במשך רוב השנה פפיון ההרים מסתתר מאד, וקשה לראותו. אך דווקא בתקופה זאת, במהלך חודשי פברואר ומרץ, בתחילת האביב, הזכרים פוצחים בשירה מסתלסלת, הנשמעת למרחוק. את השירה הם מבצעים בעמידה על סלע בולט או על שיח, או במעוף שירה שחצני. כך הם מבססים לעצמם טריטוריות ומושכים אליהם נקבות. קינם צנוע – מספר זרדים וענפים רכים חבויים מתחת לסלע או לשיח. הנקבות מטילות ביצים במהלך מרץ, ובכל עונה פורחים שלושה או ארבעה גוזלים להמשיך את השושלת.

מעניין לציין כי הקוקיות האירופיות המטילות את ביציהן בקנים זרים, בחרו בישראל דווקא בפפיון ההרים להוות הורה פונדקאי לגוזליהן הרעבים. בעונה זו, כאשר זכרי פפיוני ההרים מכריזים על הטריטוריות שלהם, הקוקיות האירופיות שבות מאזורי החריפה שלהן באפריקה, עוקבות אחרי זוגות הפפיונים, וברגע המתאים – נקבת הקוקיה מתגנבת לקן הפפיונים, מטילה ביצה אחת – ונמלטת, מותירה את הפפיונים עם גוזל קוקיה שיגדל להיות גדול מהם פי שניים.

זהירות, סכנה
לפפיון ההרים תפוצה מוגבלת מאד בעולם – הוא נמצא רק בישראל ובארצות הסמוכות לה – לבנון, סוריה וירדן. תתי מינים אחרים של פפיון ההרים נמצאים באזורי המדבריות של ערב ומרכז אסיה, אך כנראה אלה אוכלוסיות רחוקות מאד מבחינה גנטית ומבחינה התנהגותית. בישראל, תפוצת פפיון ההרים מצומצמת מאד. הוא נמצא רק באזורי הבתות (מדרונות טרשיים פתוחים, ללא עצים ועם שיחים פזורים) – בחרמון ובחלקים מסוימים של הגולן, במזרח הגליל, בגלבוע, בשומרון ובשיפוליו המערביים, במזרח גוש דן, במזרח חבל לכיש (היכן שמוקמים בימים אלה מספר ישובים חדשים) ובבתות להב וחבל יתיר בצפון הנגב. הוא מוגדר כיום כמין בסכנת הכחדה, בשל התהליכים הקשורים להעלמות הבתות בישראל. אחד התהליכים הוא פיתוח עירוני וכפרי בשטחי הבתה. עד סוף שנות השמונים, למשל, פפיון ההרים היה נפוץ בבתות בשולי ירושלים, אך התרחבות העיר, בעיקר לכיוון מערב וצפון, הובילו להרס הבתות וכיום לא ניתן למצוא פפיוני הרים בקרבת ירושלים. תהליכים דומים עוברים על העיר מודיעין, וגם אוכלוסיות פפיון ההרים הנמצאות בבתות באזור זה נמצאות בסכנה.

תהליך נוסף הגורם להעלמות הבתות הוא כיסוי הבתות בעצים – אם כתוצאה מנטיעות מעשה ידי אדם, ואם כתוצאה מפגיעה באוכלוסיות של פרסתנים שונים הגורמת לרעיית חסר, המאפשרת לעצים להתפתח מעבר לשיווי המשקל הקיים בבתות בעקבות רעייה מאוזנת.

בעולם ובישראל מוכרים מספר טיפוסי בתות – בתות ים תיכוניות, בתות ספר מדבר, בתות עשבוניות ועוד. כולן מתאפיינות במדרונות פתוחים זרועי סלעים, לרוב על אדמות גירניות, עם עצים ושיחים גבוהים בצפיפות נמוכה מאד. ישנה מחלוקת בין חוקרים שונים לגבי מקור בית הגידול המיוחד כל כך. חלק מהחוקרים מסכימים שהבתה היא בית גידול ייחודי, אופייני שנוצר כתוצאה מתהליכים טבעיים. ישנם חוקרים מעטים הטוענים כי מקור הבתה הוא חורש מדוכא או מדורדר כתוצאה מרעיית יתר ומשריפות. כך או כך, בית גידול מיוחד זה מקיים מערכות אקולוגיות מגוונות ונדירות שיש חשיבות רבה לשמירה עליהן.

פפיון ההרים אינו היחיד שנפגע מתהליכים אלה – מיני בעלי חיים רבים מתמחים בהישרדות בסביבה חסרת עצים המקטינה בין השאר את סכנת הטריפה על ידי בזים וחנקנים, העומדים על עצים ומחפשים את טרפם. ניתן לציין שני מיני זוחלים – לטאה הקרויה עינחש, וחומט נקוד. על מנת לשמור על הבתות, ועל בעלי החיים המייחדים אותן – ובראשן פפיון ההרים, יש להכיר בחשיבות הבתה כבית גידול אופייני ובעל ערך, ולקבע את מעמדן של הבתות כך שיתאפשר שימור שלהן לאורך זמן.

*הכותב הוא אקולוג החברה להגנת הטבע