בתולים והעיר הגדולה

ת"א נחשפה בפניו לראשונה דרך חלון קו 174. עינב שיף על הנסיעות שהובילו אותו למקום שרצה להרגיש חלק ממנו, אך רק כשנסע בכיוון ההפוך הרגיש שהוא מגיע הביתה

עינב שיף

הפעם הראשונה שלי בתל אביב מזכירה קצת איבוד בתולים: קראת באיזשהו מקום שצריך לפנות ימינה, אז פנית ימינה ואז קראת שאמרו לפנות שמאלה, אז פנית שמאלה ובסוף נתקלת בעמוד או בקיצור: הפעם השנייה והשלישית היו הרבה יותר טובות.

למעשה, קשה לשים את האצבע על אירוע שבו "גיליתי את תל אביב", שפתאום הרחובות נפתחו בפניי והבנתי שבין הסמטאות דבוקים תקוות של עשרות מהגרים, כמוני, שביקשו לחפש קצת אבק של הכרה וקיבלו בעיקר הרבה אבק. אם בכל זאת מתעקשים, תל אביב שלי נמצאת בקו 174 שהיה למעשה האהבה הראשונה שלי, לפני שבכלל ידעתי איך נראות בחורות.

הוא מתחיל בראשון לציון וחוצה גבול בלתי נראה באיילון דרך הזוהמה של התחנה המרכזית הישנה והפנייה המופלאה מסוף רחוב סלומון לתוך רחוב הרכבת, הפנייה שמגלמת את היציאה מהמיץ של הזבל לתוך הניצוצות של מגדלי הפאר, שגם בפאנלים שלהם אפשר לראות את סימני המיתון. אחר כך הוא עולה בדרך בגין, חולף על פני אבו-אדהם, מסעדות דגים והקבצן הקבוע של גשר קרליבך, לבוש בג'ינס מהוה וחמוש במשקפיים. איפה ראיתם קבצן במשקפיים בזמן האחרון?

דרך החלון של 174

משם הוא פונה שמאלה לרח' קרליבך, שם נמצא הבניין של מעריב שפעם נראה לך כמו המקום שבו מרכיבים ממשלות ואילו היום נראה לך כמו מזנון ארוחת צהריים ליחצנים, סל"גים ועצב גדול של אנשים שלא הצליחו למצוא עבודה בהיי-טק. בהמשך מגיע הסינמטק, ואחריו גולת הכותרת: אבן-גבירול. 174 לקח אותי להופעה של אהוד בנאי בצוותא, להפגנות בכיכר, לדייט הכושל ובעיקר לעבודה, לרחוב שבו הרגשתי לראשונה את הזכות הטבעית לשלוח את היד אל הראש ולהשאיר אותו גלוי. אחר כך הוא הוביל אותי לבן גוריון ודיזינגוף, מעטות הפעמים שהגעתי איתו לרדינג. ראיתי דרך החלון שלו (כשהשגתי מושב ליד החלון) את התערובת התרבותית-אנושית שרציתי להיות חלק ממנה, אבל כמו השיר הכי יפה של הוט צ'יפ – ניסיתי ולא הצלחתי. לכן הפעם הראשונה והאמיתית שלי בתל אביב הייתה בקו 174, רק בכיוון ההפוך – כשהוא לקח אותי מהעיר הזו לבית האמיתי שלי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully