קוראים לה שרון, יש לה גוף של רקדנית, שיער אדמוני מתולתל פרוע ועיניים בגוון של חום ירקרק, היא לא דוגמנית ולא מלכת יופי אבל אין אחד שלא יסובב אחריה את הראש ברחוב, על זה אני מוכן להתחייב.
אני רואה אותה כל בוקר כבר ארבעה חודשים, מהיום הראשון בו עברתי למשרד החדש שלי היא תפסה את עיני ומהרגע בו הבחנתי בה אני מוצא את עצמי מלווה אותה במבטי באופן די קבוע. היא מגיעה לעבודה בשעת בוקר מאוחרת יחסית, כעבור שעה היא יורדת אל בית הקפה הפינתי וקונה קפה, מחליפה כמה מילים עם הברמן וחוזרת למשרד, היא נעלמת לכמה שעות טובות, ענייני עבודה אני מניח, זה בסדר כי זה מפנה לי זמן לעסוק גם בשלי, אבל הידיעה כי היא נמצאת מצידו השני של הכביש מרגיעה ומאפשרת לי לחזור לעבודה בנחת.
כשהיא נבלעת בחזרה בתוך בניין המשרדים האפור שלה אני ניגש לעמדת הקפה במטבחון המשרד ומכין לי קפה טוב, התשוקה לארומת הקפאין בוערת בי אחרי המראה שלה עם כוס הקפה.
לא הייתי מאמין שבנוסף לתגמולי החוזה החדש שהוצע לי בתפקיד אתוודה גם לסוג כזה של פריבילגיה, האפשרות להתבונן בה מידי יום מעצימה פי כמה את תחושת הסיפוק שבקידום. אמת היא כי אני מנהל את מערכת היחסים הזו ביני לבין עצמי מבלי שיש לה שמץ קלוש של מושג על קיומי, זה נשמע רחוק ודימיוני אני יודע, אולי אף תמוה במקצת אבל אני אוגר אומץ, לוקח את הזמן שלי ונהנה מהחוויה, מרחוק אבל עדיין.
עד לא מזמן אף לא ידעתי את שמה אבל ידעתי לכוון את המבט בזמן המשוער, קצת לפני סוף היום בשעות אחר הצהריים המאוחרות היא שוב יורדת אל הקפה הפינתי, לוקחת שוב קפה ושבה אל עבודתה, אני מסיט לרגע את עיני מהמחשב שמולי, מסתכל עליה ומחייך, קצת אחרי כן היא היתה נעלמת, בדרכה הביתה היא כנראה יוצאת דרך חניון הבניין הפנימי, אליו אין לי זווית ראיה טובה.
הדברים התנהלו בצורה כזו עד לפני שבועיים, הכל היה פשוט ונוח, הייתי בעיצומו של פרוייקט חדש שהרמתי וסדר יום העבודה שלי התנהל כהרגלו על מי מנוחות, את ההפסקות בין לבין הקדשתי לה ולקפה שלה, אז גם לשלי, עד לאותו ערב נכסף שהצליח לזעזע את האדמה מתחת לרגליי.
היא לא הגיעה לעבודה באותו היום ועובדה זו הצליחה להטריד את שלוותי בזמנים בהם הייתי מתורגל לצפות לה ואף מעבר להם, שבתי לביתי בתומו של אותו היום ונוכחתי לדעת כי השכנים שגרו בדירה שמעליי עזבו, השכן ממול דאג לעדכן אותי כי בדיוק מעליי תתגורר החל מהיום בחורה צעירה, מתולתלת אחת "אם אני לא טועה קוראים לה שרון" הוא אמר, "בחורה נחמדה עם שתי חתולות וכלב מצחיק".
עליתי לקומה הרביעית ואכן על הדלת שבדירה מעליי הוסר השלט "כאן גרים בכיף: אבי עינבי ונבי הארנב", במקומו הודבקה פיתקית ירוקה ועליה שם אחד "שרון", הרמתי יד לדפוק על הדלת על מנת לברך את השכנה החדשה על המעבר, אך לשניה אחת לא ברורה חזרתי בי מרצוני ושבתי לביתי שבקומה השלישית.
למחרת בבוקר יצאתי שוב כהרגלי לעבודה, בעודי מניע את הרכב הבחנתי בדמות מוכרת, אני מכיר את התלתלים האלו, חשבתי לעצמי, ניכר היה עליה כי היא עדיין קצת רדומה והיתה לבושה בסוג של פיג'אמה קצת מרושלת וקצת מעניינת, משקפי שמש עבים הסתירו את עיניה היפות, היא רצה אחרי כלב תחש קצת מוזר שהשתדלה להחזיק ברצועה, עכשיו אני מבין על מה דיבר השכן, חשבתי.
לרגעים ספורים נשארתי יושב ברכב מהרהר, היה לי קשה לעכל את העובדה כי אושר כל כך גדול נפל בחלקי בצורה כזו, היה לי קשה להאמין ולקבל את העובדה כי ממש כמו בהזמנה היא עברה לגור בדירה שמעליי, קרוב יותר משיכולתי לתאר עד כה, פשוט לא יאמן. באותו היום הגעתי לעבודה נסער מתמיד, חיכיתי לרגע בו תרד לקפה הפינתי ורציתי לצעוק לה דרך חלון המשרד "שלום לשכנה החדשה שלי, היפה", כמובן שלא עשיתי זאת, אבל באמת שרציתי.
שבועיים עברו מאז ששרון עברה לגור בדירה מעליי, שרון הג'ינג'ית המתולתלת המדהימה מהקומה הרביעית יוצאת כל בוקר ממש כמה רגעים אחריי לטיול עם הכלבה שלה, אני רואה אותה וזה עושה לי את היום, כל יום מחדש אני מחליט שהנה היום אני עולה קומה אחת ומזמין אותה לקפה, כל יום אני מתחרט ומחליט שמחר אני עושה את זה ויהי מה.