השרשרת: איתן גרין הוא החולייה הבאה

הוא נולד בקיבוץ אפיקים לפני 57 שנה. לאחר שזנח את קריירת הכדורסל ופרש מעולם התיאטרון, החל בלימודים כחלק מהמחזור הראשון של החוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א. מאז הוא כתב וביים סרטים כמו "חלומו של הנרי" ו"הכל מתחיל בים" בכיכובה של דורית לב ארי, החוליה הקודמת בשרשרת. הוא גר במדנלי מו"ס עם אשתו ושלושת ילדיו: אלה (10.5), נגה (6) ומיכאל (שנה וחודשיים) ומורה לעשרות סטודנטים טריים לקולנוע.

הוא בוחר בגאווה את נעלי הקרוקס השחורות שלו. "הן נוחות לי מאוד וקל ללבוש אותן, לא צריך לשרוך ולטפל בהן יותר מידי". למקומות מכובדים כמו פגישות עבודה ושיעורים באוניברסיטה הוא לא הולך איתן, אבל כל מה שהוא ברדיוס הקרוב לבית הוא עושה כשהן לרגליו.

הספרייה שלו מלאה בתיקיות שמהוות מעין ארכיון פרטי, בתוכן תסריטי עבודה עם הערות. חוץ מזה ישנם ספרי קולנוע וסרטים. ספר שהוא אוהב במיוחד הוא אסופת מכתבים של הבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון "הוא כתב מכתבים מגיל 12. מכתבים זה דבר שקצת נעלם מהעולם ואת שלו נורא יפים בעיניי, גם כשהוא מדבר על קולנוע וגם על דברים אישיים. במיוחד אני אוהב את זה שכשהוא מסיים מכתב הוא תמיד מספר איזה ספר הוא קורא עכשיו ומתעניין מה הצד השני קורא"

את התמונה הזאת הוא קיבל במתנה מהציירת, יעל הפנר, אשתו של חבר קרוב שלו ובמאי קולנוע בעצמו, אברהם הפנר. "אני אוהב אותה כי יש בה עידון וסוג של העלמות אמצעים שאני מתחבר אליה. יש בה משהו כבוש שמסתיר אנרגיות דרמטיות". את התמונה יעל העניקה לו לכבוד הולדת בנו מיכאל.

"האמת שהיא די מכוערת ואני כמעט לא יושב בה". זה מה שיש לאיתן לומר על המרפסת המרווחת שלו שפונה לרחוב מנדלי. מי שכן מנצל את המרפסת הם הילדים שמשחקים בה ואשתו שנהנית לשבת בה.

יש חדר אחד בבית בו הוא יכול לשבת ולחשוב בינו לבין עצמו - חדר העבודה שלו. בקומה השניה, מנותק מהמולת הבית הוא יושב ועובד. הוא לא איש לילה אבל מרגע שהוא מפזר את הילדות בבוקר הוא יושב שם עד 6 או 7 בערב. "אני בודק מיילים, גולש באינטרנט ואם הולך לי בכתיבה אני יכול לשבת שעות רצוף".

אין לו רישיון אז הולך המון ברגל ומשתמש בתחבורה ציבורית. קו 4 זה הקו שלו. הוא תופס אותו בבן יהודה, מתחת לבית. בדרך כלל יעדיף מוניות שירות אבל מכיוון שבנותיו (בעיקר באמצעית) עוד בשלב שחווית הנסיעה באוטובוס מרגשת אותן הוא מרבה לנסוע איתן. "הן גדלו על רכב פרטי ומוניות כך שנסיעה באוטובוס ולחיצה על הכפתור העצור הוא סוג של אטרקציה".

יש לו שני "שכונתיים" - אחד למשקאות חריפים: המולי בלומס, הבר האירי על רחוב הירקון, ואחד למשקאות קלים - קפה מרסנד על רחוב פרישמן. "ברגע שעברתי הנה לפני 7 שנים אימצתי אותו. אני לא שתיין קפה אבל אם צריך להיפגש מחוץ לבית, פגישות עבודה וכאלה, אני עושה שם".

הם הכירו כשאיתן לימד אותו בחוג לקולנוע והפכו לחברים טובים. שניהם חולי ספורט - מה שתרם לקרבה שהלכה והתפתחה ביניהם עם השנים. שניהם קולנוענים ושניהם מאשקלון. "יש בינינו ידידות עמוקה וגם הערכה. וגם היה לנו אותו מורה להתעמלות בביה"ס". החוליה הבאה בשרשרת התל אביבית שלנו הוא במאי הסרט הדוקומטנרי על אהוד בנאי והפליטים "חייב לזוז", שמציג בימים אלו בסינמטק, אבידע ליבני.