סימפטיים? בית"ר? אמאל'ה

זה לא העניין של להיות קבוצת תחתית שמיקומה מתקבל בטבעיות גמורה, עם מספר נקודות זהה למכבי פ"ת ומכבי קרית גת, נמושות הליגה; זה גם לא העניין של לשחק את הכדורגל הכי נאיבי כרגע בליגת העל; זה אפילו לא העניין של לראות איך הרחקה של שלושה שחקנים במבצרך המאיים של פעם, עוברת בשתיקה של הבנה; זה גם ממש לא העניין של לראות את האוהדים הכי מג'נונים בתולדות הספורט העברי נהפכים למועדון "רוטרי"; אם תשאלו אותי זה גם בטח לא העניין שאף אחד לא סופר אותך בשום מפעל; העניין האמיתי הוא שבית"ר ירושלים, המנורה והמלחמה היא היום הקבוצה הכי סימפטית בליגת העל. בררר..

נכון, יש נסיבות מקלות. והרבה. הקיץ שעבר על בית"ר הוא הקשה ביותר שעבר אי פעם על המועדון. יותר מסכנת הפירוק שריחפה על ראשו, איים על "הקבוצה של המדינה" הקשר הגורדי, שהתעקשה לטפח במשך השנים, בינה לבין קהלה ובין זהותה כמועדון כדורגל לסמל חברתי ופוליטי. על ההתנהלות הגזענית והמכוערת של חלק מקהלה של בית"ר נכתב כבר הכל, כך גם על השימוש הציני שעשו בה פוליטיקאים מהימין לאורך השנים. אולם ברגע האמת נקבעו שתי עובדות:

1. קהלה של בית"ר מנופף מעל ראשה חרב פיפיות. אותו קהל שלא היה מוכן להסתפק בפחות מאליפות שופעת בתצוגות מוחצות, גילה דווקא פן רדום ואדיש לגורלה של הקבוצה במהלך הפגרה. אפשר היה לצפות ליותר מאשר שישים אלף ש"ח תרומות והפגנת מחאה של חמישים איש בבית המשפט. חבל שאת כל האנרגיות הם מנקזים לשנאת אלי גוטמן שלבטח אינו ראשון ברשימת הגורמים לקריסתה של בית"ר.

2. בעת ההיא, נדמו הפוליטיקאים – כל מקפיצי הכדור בעיגול האמצע, הממהרים להצטלם ביציע הכבוד עטופים ביציעי בית"ר והששים להתראיין לכל מוסף ספורט על ילדותם בצהוב שחור, נעלמו כלא היו. הסיבה הרשמית: רצון לשמור על ניקיון כפיים פוליטי. הרשו לי לעקם גבה בהשתוממות ולעוץ לבעלים החדשים של בית"ר להימנע מהפיכת טדי בעתיד למעוז קמפיינים פוליטיים של ראשי ממשלה בדימוס.

העובדה שמקומה של בית"ר, עמוק בתחתית פירמידת ליגת העל, התקבל בטבעיות, עשוי ללמד כי עיתונות הספורט והקהל התבגרו במהלך השנים. הרשו לי גם כאן לפקפק ולטעון כי בית"ר ירושלים נפלה קורבן לדימוי שלה עצמה, להררי השנאה שהרשתה להיערם אל מול ביתה ולעצימת העיניים של אוהדיה וראשיה בכל הנוגע להתנהלות "הקומץ" ושלוש ההנהלות הקודמות של המועדון – בראשות דדש, בראשות בן-גור ובראשות זאבי. שנאה מולידה שנאת נגד ובוז ליריב מוביל לשמחה לאיד ביום סגריר. יותר מכל, זה היה מתבקש.

על פניו, הסגל של בית"ר שייך לחלק האמצעי ומעלה של הטבלה. קורנפיין (לכשיחזור), אמסלם, טלסניקוב, שאנדור, פאצ'ה, פאפוארה, קונבלוב, מיכאלנקו – מהווים שלד איתן עליו ניתן לבסס עונה סבירה בהחלט. ואם בשלושה המחזורים הראשונים טען יוסי מזרחי כי הקבוצה מצויה בעצומו של מחנה הקיץ, הרי שלאחר תשעה משחקים ניתן לקבוע בבירור כי מחנה הקיץ תם וכי בית"ר, עם כל הצער, עדיין לא חזרה ממנו. צריך להודות שהשמות אולי מרשימים, אבל הם נדמים לא מעודכנים ולא מתאימים לסטטוס החדש של בית"ר: בני יהודה, עם עבר מפואר.

הסימפטיה למזרחי והמצב הפוסט טראומתי בו נמצא המועדון, אפילו לא מעלים על פני השטח אפשרות של חילופי גברא בעמדת המאמן. מאמן בית"ר ירושלים הפך לתפקיד הכי כפוי טובה בספורט הישראלי: גמר גביע אינו מספיק, (אוחנה), מקום ראשון בליגה אינו מספיק, (גוטמן) ובוודאי שמקום שלישי מהסוף אינו עונה על הציפיות. ובכל זאת, מזרחי סופג הכי מעט ריקושטים. מפחידה מכל המחשבה שמזרחי עתיד לגסוס לאיטו, ביחד עם קבוצתו, בדרך לליגה השניה, לפני שיבין כי בחורים נחמדים נוהגים לסיים במקום האחרון. לאלי אוחנה זה לא היה קורה. עובדה: זה לא קרה במכבי פ"ת. יוסי מתקרב לשעת השי"ן שלו.

הבעלים החדשים עושים רושם של אנשים הוגנים ובעלי כוונות רציניות, אבל הכיס שלהם אינו עמוק, הרפתקנותם העסקית דלה – ובצדק – ונכונותם להמר, במועדון בו כל מספר מפסיד לאחרונה, קטנה. האמת המרה היא כי בית"ר – על כל מאפייניה – עברה ניתוח עקירת זהות. היא הפכה מתחת לאפינו מקבוצת צמרת גאה ושחצנית לקבוצת תחתית אנמית. מקבוצת "מלחמה! מלחמה!" ביציעים, לקבוצה מנומסת בהתבטאויות לאחר המשחק. היא שינתה את פניה ממועדון פזרן וראוותן לארגון קטן המכלכל כל הוצאה בזהירות. אוהדיה הפנימו את המהפך מהר יותר מהצפוי, אסירי תודה שלא נאלצו לאהוד קבוצה שפורקה ומצויה בליגה ג'. לעומת ליגה ג', המצב טוב בתכלית. בתרבויות קדומות יותר לתהליך שעוברת בית"ר ירושלים יש שם: סירוס.

אולי אלה העונשים על החטאים. אולי פשוט דרכו של גלגל להסתובב. אבל בית"ר ירושלים צריכה להביט אל פני מצבה ולהודות באמת – לא מדובר בעונה שחונה שאחריה יבוא מבול הצמרת. בית"ר של לאחר תקופת כונס הנכסים היא סתם עוד מועדון בליגת העל, כזה שאינו מצליח לעורר מהומות, אינו מצליח לספק ריגושים, ולמען האמת, אפילו לא מצליח להטריד את מנוחת אוהדיו. הליגות הנמוכות מלאות במועדונים מפוארים שהאמינו שמדובר בסתם תקופה רעה: בני יהודה, הפועל ר"ג, בית"ר (שמשון) ת"א, הפועל ירושלים ועוד. אם משהו לא יזוז – ובדחיפות – בהלך המחשבה של הנהלת בית"ר, אוהדיה ושחקניה, קבוצת המנורה תמצא עצמה באגף הנוסטלגיה ב"שער חמש", כשברקע, ממשיכות העשירות מתל-אביב לגרוף את הקופה. המהפכה מיצתה את עצמה. הגיע הזמן למהפכה חדשה.