לחיות עם דוד בשאול המלך

בשובם ארצה מאחד מביקוריהם בפריז, חלף המטוס בו טסו דוד פרלוב ואשתו מירה מעל קו החוף של תל אביב. כשחלפו מעל לארובת רידינג הצביע אחד הנוסעים על המבנה וקרא: "הנה מגדל אייפל!". קשה להצביע על קווי דמיון בין הפלא הארכיטקטוני השוכן באחת הערים היפות בעולם, לבין צינור הבטון האפור על חופה של העיר בלבנט, אך גם בה מצא פרלוב יופי. באחד מקטעי ה"יומן" המפורסם שלו, מצלם פרלוב את הארובה ומצהיר בקול הבריטון שהפך לסימן ההיכר שלו – "אצלם אותה קון אמורה".

תל אביב משמשת תפאורה במרבית מסרטיו של פרלוב, בלי קישוטים, נקיה מניסיונות ליטוש, אמיתית. פרלוב מחבק את הכיעור שבה יחד עם היופי ומצלם אותה באהבה גדולה.

פרלוב אהב להתבונן. המבט הייחודי שלו הוליד שתי יצירות מופת דוקומנטריות ("יומן" ו"רחוב יבנה") וסדרת צילומים שהתמקדו בעיר בה יצר רוב חייו. ביומנים, פרלוב צילם במשך עשר שנים את העולם שנשקף מחלון ביתו בשדרות שאול המלך 14, מעל לונדון מיניסטור. ב"רחוב יבנה", ביקש לצייר פורטרט אנושי שמרכיב את הרחוב התל אביבי. בחודשים הרבים בהם לא עבד, צייר בביתו ושוטט ברחובות, פעמים רבות עם מצלמת סטילס, ותיעד את הנקרה בדרכו.

מירה פרלוב סולדת מתואר "האלמנה". היא נמנעת מלדבר בשמו, אך הדחף להנחיל את מורשתו האומנותית מניע אותה בשנים האחרונות לטייל יחד עם היומן ברחבי העולם ולהפיץ את האמנות הרגישה של דוד, שהלך לעולמו ב-2003. ביום רביעי בערב תיערך זו הפעם השישית תחרות היצירה הדוקומנטרית על שמו. התחרות, אשר מיועדת לסטודנטים לקולנוע ונערכת על ידי קרן פרלוב, שמה לה למטרה לקדם את היצירה הדוקומנטרית בישראל ברוח פרלוב, שאותה היא מגדירה כ"רוח החופש". התחרות וחגיגות המאה לעיר הם הזדמנות נאותה להבין מהי תל אביב של דוד פרלוב.

הוא נולד ב-1930 בריו דה ז'ה נירו ועלה ארצה ב-1958 אחרי עצירה של שש שנים בפריז, בה למד ציור והחל בעשייה קולנועית. פרלוב עבד אצל אנרי לנוגאה, מייסד הסינמטק שהפך עם הזמן למוקד עלייה לרגל. דווקא עם פרוץ "הגל החדש" בקולנוע הצרפתי, זרם בו יכל להשתלב פרלוב בטבעיות, הוא הגיע לישראל. ציוניות היא שהניעה אותו, וגם אהובתו, מירה, שחיכתה לו.

"דוד ואני הכרנו והתאהבנו לפני כ-60 שנה, בתנועת נוער בברזיל", היא מספרת. "זו היתה תנועה ציונית סוציאליסטית. קמו אז הרבה תנועות כתגובה למלחמה ומאוד רציתי לעלות לארץ ולהכות שורשים. דוד רצה לנסוע ללמוד בפריז ותכנן להישאר שם שנה. בסוף הוא נשאר שש שנים. כשהגעתי ארצה גרתי בקיבוץ עולים ברזילאי ליד שדרות בשם ברור חיל. 5 שנים אחר כך דוד הגיע. בקיבוץ ילדתי את התאומות, נעמי ויעל והתחיל להיות לי קצת קשה. הלינה המשותפת שברה אותי והחלטנו לעבור. דוד רצה לעבור לירושלים, זו היתה העיר שהוא באמת אהב, אבל אני סירבתי. היא היתה מסודרת ומפולגת מידי לטעמי, אז שכנעתי אותו לעבור לתל אביב".

הוא אהב את ת"א?

"מאוד. הוא בכלל נורא אהב ערים. החלום שלו היה לעשות סרט על ערים שונות בעולם. למרות שאנשים נוטים לחשוב שהיומן מצולם כולו מלמעלה, מחלון הדירה, הוא היה משוטט המון ברחוב ומצלם. בעיקר באיזור הזה של אחד העם, כל מה שנקרא עכשיו המרכז. הוא היה רגיש מאוד לאדריכלות, ואהב בעיקר את האיזור הבאוהאוסי".

אילו אזורים בעיר הוא אהב במיוחד.

"הוא מאוד אהב את שפת הים. הוא היה מכור לסנוקר, היה משחק בטיילת במועדון עם אורי זוהר. הם היו מאוד קרובים בתקופה הזו וגם רצו לעשות סרט ביחד. הוא גם מאוד אהב את יפו, את השיפוץ שעשו בנווה צדק, את בית הפגודה – שאפילו שהוא לא קשור לסביבה, אך יחד עם זאת משתלב בה בטבעיות. הוא גם אהב את כיכר ביאליק. עיצבן אותו שבנו שם את הפסל ההוא, הבנתי שעכשיו הורידו אותו. טוב מאוד".

עוד דבר שקסם לפרלוב היא ההזרה שמתבצעת למקומות באמצעות שילוב של קודש בחול. "הוא אהב לצלם מדורות בעיר בל"ג בעומר ואת 'התשליך' שהיו עושים בחוף הים הדתיים. זה לא כמו שהולכים לחוף בריו וסתם רואים אנשים רוחצים בים".

פרלוב גם ישב וצילם בבתי הקפה בעיר. "הוא ישב שנים, עוד מהימים שגרנו במאנה, בבית קפה קפרי בשדרות ח"ן פינת פרישמן . אחר כך הוא היה יושב פה למטה, בכל שעות היום, בתוך הגלריה של לונדון מיניסטור, בבית קפה מילקישופ ליד סטימצקי. הוא ישב גם בכסית עם אורי (זוהר). אי אפשר היה לא לשבת שם, אבל אני לא חושבת שהוא אהב את זה".

היו שעות שהוא אהב לצלם בהן במיוחד?

"שני דברים הוא אהב בעיר: את האנשים ואת האור. בשנים הראשונות האור מאוד הפריע לו, אבל יש רגע יפה ביומן שדוד אומר 'בחזרה לת"א שהאור שלה הוא האור שלי'. זאת אומרת שהוא התרגל אל האור שלה והוא נעשה שלו. כמובן שהוא צילם בשעות שהאור יותר מעודן ולא אגרסיבי".

איך הוא התייחס לשינויים שעברו על תל אביב לאורך השנים?

"הוא מאוד כעס על זה שלא שימרו מספיק את העיר, בעיקר את מבני הבאוהאוס, אבל גם בניינים מהתקופה המנדטורית. הוא גם היה מאוד רגיש לנובורישיזם בבנייה, כשהיו לוקחים קצת מפה קצת משם – הוא שנא את זה. שנא את הבורגנות, כל גילוי של חוסר אותנטיות".

תל אביב היא לא רק תפאורה, אלא דמות מרכזית בשניים מסרטיו של פרלוב – "רחוב יבנה" והיומנים.

"רחוב יבנה" הוא סרט משנת 95', שמנסח את היחס של פרלוב ללקטנות התל אביבית מבחינה חזותית ועלילתית. הרחוב ישן, הבניינים בו נמוכים, אך בקצהו ניתן לראות גורדי שחקים. הסיפור שפרלוב מספר מתמקד ביומיום ובאדם הפשוט. "יש בסרט מכל וכל", אומרת מירה פרלוב: "מקווה, לשכת עבודה, בורסה, זוג שענים אריסטוקרטי, זוג תימנים, מוזיקאי אמריקאי שבא לעשות מחקר על שירי חזנות, נוער, הייטקיסטים, והכל נמצא אחד ליד השני, בצפיפות התל אביבית האופיינית. שום דבר לא מקרי. הוא אהב את היומיום ובחר להתמקד בו. הוא ריכז בצורה מאוד חזקה ויפה את ישראל על מיזוג הדורות וקיבוץ הגלויות שבה, והסרט נעשה עם המון אהבה".

היומן צולם במשך 10 שנים, החל משנת 1973. פרלוב צילם את העולם שראה מחלון ביתו בתל אביב, דרך שידורי הטלוויזיה בסלון ועד טיוליו בעולם וחייהן של בנותיו ושל אשתו. התוצאה היא שילוב נדיר ופיוטי בין המבט האישי והציבורי. השוט שפותח את הסרט מצולם מדירתו ברחוב מאנה. פרלוב מצלם את השכנה ממול תולה כביסה במרפסת, ומשם עובר לצלם את בית הכנסת בצד השני של הרחוב. "הוא לא בחר אילו סצינות לצלם, אלא נתן ליומיום לגלות את העיר", מתארת מירה.

ההתייחסות שלו לקולנוע הייתה למצוא את הפיוטי בבנאלי והוא עשה את זה דווקא בעיר שגם אוהביה מודים שאינה היפה ביותר בעולם. זה תסכל אותו?

"הוא לא חשב שהיא מכוערת. ההתמקדות אצל דוד הייתה, גם בחיים וגם בקולנוע, בבני האדם. הוא היה מוקסם מאנשים. הוא תמיד אמר שבכל אחד, אם אתה עוצר אותו ומסובב אותו אליך, יש סיפור שלם מאחוריו. חשוב רק להזכיר שאלה היו שנות ה-60, והיו פה המון עולים חדשים מכל מיני מקומות. זה הרשים אותו בצורה יוצאת מן הכלל ועל זה הוא רצה לעשות סרטים ולא נתנו לו. הוא כל הזמן היה אומר שהוא רוצה לעשות סרטים על בני אדם והם רוצים סרטים על רעיונות".

לאור הקשיים שבהם נתקל פרלוב, נשאלת השאלה מדוע התעקשו בני הזוג להישאר כאן. פרלוב התקשה לממן את סרטיו. הביקורות נטו לשבח, אך המפיקים נרתעו לשתף איתו פעולה, ונדמה שאם היה חוזר לפריז, התנאים ליצירה היו הרבה יותר נוחים.

"אני רוצה לענות לך על זה בתיאור קטע מהיומן", אומרת מירה: "יש קטע שבו דוד לוקח מונית ונוסע דרומה. זה היה הלילה שאברהם עופר, שר השיכון, התאבד בגלל פרשת שחיתות ב-77'. במהלך הנסיעה הוא שמע ברדיו על המקרה. הוא יוצא מהמונית וכולם מדברים על זה. אישה אחת צועקת 'הלוואי כולם ימותו'. משם הוא המשיך לקולנוע וצילם פוסטר של סרט. רואים שם אדם מחזיק עוזי, יחד עם פרצופים נוספים, שעליהם הוא אומר: 'כסף, הרבה כסף'. האגרסיביות, ההרואיקה, רדיפת הבצע – אלה היו דברים שדוד סלד מהם.

"בהמשך הוא אומר: 'חזרתי הביתה באותו לילה ומשהו הטריד אותי, וזו הייתה שאלה שמישהו שאל אותי: למה אתה לא עוזב?'. דוד עונה לו: 'לא, אני לא אעזוב. שתלתי פה שני עצים. הארץ הזאת היא שלי'. הוא רצה להמשיך לעשות את הדברים כמו שהוא חושב. הוא רצה לדבר בשפה שלו. וזה שהוא הצליח, היה הניצחון הקטן שלו".

*התחרות ע"ש פרלוב תיערך ב-18.2, בשעה 21:00 בסינמטק תל אביב.